בית ספר הממלכתי "צהלה" הכיל מתחילת שנות ה 60 את כול ילדי השכונה, כ 60 תלמידים במחזור, מחולקים לשתי כיתות על פי חלוקה דמוגרפית, מצפון לרחוב צה"ל, ומדרום לו.

אליהם צורפו מספר ילדים משכונות סמוכות כרמת החייל, נווה שרת, ונווה משכן. עד שנת 1970 למדו בו 8 כיתות, עד התיכון.

עם הפעלת הרפורמה בחינוך הועברו כיתות ז' ו ח' ל"חטיבה" בעירוני י"ד, ובית ספר צהלה נותר כבית ספר לחטיבה צעירה בלבד. (א – ו)

בשנת 62 בית הספר כבר היה בנוי כפי שהוא היום – ריש של שני בניינים בני שתי קומות, ובמרכזם מגרש מרוצף ששימש למשחקי כדוריד בניצוחו של המאמן בניטה, ולמסדרי בוקר שגם הם היו בדרך כלל בניצוחו של המורה להתעמלות בניטה. ממרומי המרפסת הפתוחה בקומה השנייה בה ניצב הרמקול היחידי בבית הספר, היה מנהל ברמה את התעמלות הבוקר תוך שהוא קוצב את התנועות במשרוקית שהייתה תמיד תלויה על צווארו, ומחלק במקרופון גערות למשתמטים ברורים במיוחד, כאלו שלא טרחו אפילו לעשות כאלו הם מתעמלים.

לאחר חמש הדקות שלו הוא היה מעביר את המיקרופון הצווחני אל קבוצת ילדים תורנית לתכנית אמנותית בת חמש דקות, וזו הייתה מנסה לשווא להתגבר על המלל המתגבר משורות הילדים למטה, שהתכנית האמנותית התורנית הייתה בערך הדבר האחרון שעניין אותם בשעת בוקר זו.

שמונה שנים עשיתי בבית הספר צהלה, ומתמיד הוא נראה לי הבית השני, מקום מוגן שאפשר להרגיש בו בבית, אבל גם המקום הראשון שהייתי "חייב" לשהות בו כך וכך שעות ביום, על פי מערכת השעות. מהיום הראשון שלי בו אני זוכר חולצות לבנות, זר של פרחים רעננים על הראש, שער מקושט שעברנו דרכו בזוגות, ואת ילדי הכיתות הבוגרות, שפרצו לפתע לעברנו הרימו אותנו על כתפיהם וכך צעדו איתנו עד הכניסה לבניין.

לילד שהרים אותי קראו אסי דיין. זו הייתה קבלת הפנים באותם ימים, והיא הותירה אותנו, ילדי כיתה א המומים, כמעט מבוהלים. עד שנהיינו הגדולים של הגן העירוני הפכנו שוב לצוציקים של כולם.

המחזור שלנו (שנת 62) היה המחזור האחרון שלמד בבית ספר צהלה 8 שנים – מכיתה א עד כיתה ח. כול המחזורים אחרינו כבר הפכו לחלק מה"רפורמה" הגדולה ששלחה את תלמידי ז' ח לכתת רגליים עד לעירוני י"ד בשיכון דן המרוחק, שם עשו את שלוש השנים של "החטיבה".

בית ספר צהלה, שהיה הבית השני של כול ילדי השכונה עד סף הנערות, הפך בית ספר לקטנים בלבד, מן המשך של הגן. כול השכבה הבוגרת, שהייתה אחראית לשלל תעלולים נועזים (ביניהם העברת מכונית הפיאט טופולינו הזעירה של המורה לציור גמדי מהרחוב בו חנתה, אל מרכז מגרש המסדרים המרוצף, עשרים מדרגות מעל) העתיקה את תעלוליה לעירוני י"ד, והתבוללה בין מתעללי תעלולים אחרים מרמת חייל, שיכון דן, נווה שרת ועוד.

המחזור שמתחתינו כבר עשה את כיתות ז – ח בשיכון דן, ואנחנו, תלמידי כיתה ח' שכבר היינו "אבודים" בעיני הרפורמה, נותרנו עם טורנירי כדוריד משמימים מול כיתות ה' או ו' ועם שיטת הבדידים של ד"ר גטניו, שנוסתה לראשונה עלינו, והייתה כישלון קולוסלי שדפק לכולנו את לימודי החשבון.

את פתיחות שנות הלימודים הבאות כבר עשינו כזקנים ורגילים, מודעים לגודלו של היום, אך עדיין מתענגים על החפצים החדשים שניקנו ונשמרו ליום זה –, הריח של מחק מיוחד, העפרונות שכולם עדיין מחודדים, המחדד שייעלם תוך זמן קצר, קופסת צבעי הפסטל, כולם עדיין המתינו בקלמר החדש, לצד מחברות נקיות מלאות בדפים לבנים כמו ההבטחות שלך לעצמך ביום הראשון של שנת הלימודים, כי זהו, כיתה ד' (למשל) היא כבר כיתה של ילדים גדולים, ואתה לוקח בה את עצמך בידיים, ונשבע להיות ילד רגיל ולא שובב כפי שהיית עד כאן, כזה שלא יוציאו אותו, שלא ישלחו אותו למנהל, שלא יאחר, שיעשה כול יום שיעורי בית, שיתכונן בראבק למבחנים.

כול ההבטחות הגדולות הללו, מיותר לציין, היו מתמוססות תוך שבוע מפתיחת הלימודים, עוד לפני שקהו העפרונות המחודדים, ועוד בטרם פג ריחו של המחק המיוחד מהחנות של אנוך.

בין המון דמויות המורים שלוו את בית הספר צהלה בשנותיו הרבות, מהן מיתולוגיות ואגדות חיות כדליה ירושלמי, שלמה בניטה, ורבקה קקיון, בין המורה האגדי לציור נחום גמדי ואשתו לין, המורה היפה לאנגלית (ובהזדמנות זו - תודה לין, רק בזכות יופייך למדתי אנגלית, כי הייתי מאוהב בך, כמו כול הבנים, ורציתי שתהיי גאה בי) בין המורה השנוי במחלוקת לחקלאות מעשית ולטבע, והמנהל ברוך קינן הבלתי נלאה, בין כול המחנכים והמורים שמילאו את חדר המורים בכניסה לבית ספר נעלמה דמותו של חיים בלצן, מחנך הכיתה שלי בכיתות ה' ו ו', שהתפוגגה אל תהום הנשייה כפי שהופיעה משומקום.

הוא היה בלי ספק עוף מוזר בחדר המורים הכמעט שכונתי בו היו מסתודדות לאה מיכאלי סגנית המנהל עם עליזה ליברך המורה למתמטיקה לא רק בענייני בית הספר אלא גם בענייני השכונה, מורה שהגיע מחוץ לשכונה, והיה כול מה שהיא לא רצתה להיות - קטן, ממושקף, גלותי, חובש כובע, תמיד בג'קט מהוהה, ותיק עור מלא מדי שסחב אתו לכול מקום.

הוא גם לא היה צעיר כשאר המורים של אותם ימים, ולא החלטי כמו המחנכות שידענו עד כה – רבקה קיקיון מכיתה אלף עד גימל, וחנה הלוי בכתה ד', שתי מורות שיודעות דבר או שניים על שליטה בכיתה עם דממה!

ובכן, חיים בלצן, המחנך שנקלע שלא בטובתו להיות מחנכה של כיתה ה' 2 כנראה החסיר את השיעורים הללו בסמינר המורים בו למד, איפה שזה לא היה, וזה בטח לא היה סמינר לווינסקי כי ברור היה שהאיש לא ישראלי, וללמד למד במקום שבו תלמידים בכיתה ה' לא משתעממים כל כך מהר משעמום, או לפחות לא מראים זאת בפומבי. כי אם היה דבר שעמד לחיים בלצן לרועץ כמורה בישראל הרי שהיה זה השעמום שהיה משרה בכול עניין ודבר בו נגע. זה היה מתכון לאסון. כיתה של שלושים ומשהו ילדים פעלתניים מול מחנך עייף ומשעמם, לא פייר פייט. ואכן, תוך זמן קצר נקבעו יחסי הכוחות, והמחנך מצא עצמו בצד המפסיד.

כאן מגיע רגע הווידוי שכול פעם אני אומר לעצמי שאולי כדאי לעקוף, לטשטש, או לא להזכיר בכלל, שכן מה זה כבר משנה, אבל אם להודות על האמת, אני ועוד כמה מהיותר שובבים (לשון מכובסת) שבבני כיתה ה' 2 הפכנו לסיוט הנורא של מורה בלצן, ואם השהות בחדר המורים (מורות בעיקר) הייתה מעיקה עבורו, הרי שהכיתה שהמתינה לו מעבר לדלת אחרי הצלצול העיקה עליו הרבה יותר. זה היה נורא גם לכיתה.
שנתיים לימד אותנו האיש כמה שעות טובות בכול שבוע, ועדיין איני מצליח להיזכר בשום שיעור שלו, שום תובנה שנוצקה בי בזכותו, שום כלום, בלק אאוט. אפילו דמותו נמחקה מזיכרוני.

אני כן זוכר שפעם אחת, בעיצומו של שיעור גאומטריה שניסה להעביר, אחרי שכבר הוציא אותי מהכיתה, פתחתי כול דקה את הדלת ושאלתי אם כבר אפשר להיכנס. אחרי הפעם המי יודע כמה הוא כבר לא החזיק יותר מעמד והתפוצץ עלי, יצא אל המסדרון, מנופף לעברי בסרגל העץ הגדול שבו השתמש כדי לצייר משולשים בגיר על הלוח.
התפתח מרדף לאורך המסדרון, כשהינוקא קל הרגליים (אני) מביט בו במבט מתגרה תוך ריצה לאחור,- בוא תתפוס אותי!. הריצה הקלה לאחור נבלמה בברוך המנהל, שבדיוק יצא מחדרו. עד כמה שזה לא מקובל היום, (אני מקווה) באותם ימים היה מותר לתפוס תלמיד באוזן ולגרור אותו איתך עד לשולחן העונשין שבין חדר המורים וחדר המנהל, וזה בדיוק מה שקרה לאוזני, שנמשכה אחריו, אחוזה היטב באצבעותיו עד שם. זה היה בלי ספק יום טראומטי במיוחד עבורה.

אך אפילו ברוך המנהל לא יכול היה להושיע את המורה המוזר שזרק למים שורצי השובבים של בית ספר צהלה, כי המורה חיים בלצן (שם נורא למורה) היה באמת ייחודי בנוף המורים הסטנדרטי, ולא רק במראהו והתנהגותו, אלא בעוד פרט אחד, מיוחד, שהפך אותו בעיני הילדים שהיו לנו מקור בלתי נדלה לתעלולים.
היה זה כנראה מן גירוד קבוע בו לקה במפשעתו, ושהכריח אותו לעשות מן תנועה משונה בשתי רגליו מדי זמן, או להתחכך בשולי שולחן המורה מהצד שלו. עניין זה שימש את שובבי הכיתה למעשה קונדס נוסף על חשבונו, בו נמרחה על שולי השולחן בצד שלו שכבה עבה של גיר, שמצאה את דרכה מהר מאד אל מכנסיו, לבושתו הרבה.

בהזדמנות זו אני מבקש סליחה, בשמי ובשם חברי השובבים אפילו שגם אחרי יובל שנים אי אפשר לסלוח על התעללות כזו, ואין סוף לבושה שיש להתבייש על הלבנת פני מורה ברבים, אבל היינו ילדים באותם ימים, תמימים וחסרי רחמים.
המורה חיים בלצן היה קורבן קל, ובלשון בית ספר "התקשה לשלוט בכיתתו" וכשהסתיימה השנה השנייה שלו כמחנכה של ו' 2 כבר אחזה הכיתה בתואר המפוקפק של הכיתה הכי מופרעת בבית הספר. המחנך חיים בלצן שילם את המחיר, ולכיתה ז' כבר צוותה אל הכיתה המורה הקשוחה במוסד, המורה רות דוידי, הקיבוצניקית עם החליליות, אבל זה כבר סיפור אחר.

סיימתי את בית הספר בצהלה ב 1965, היה זה העידן של טרם גילוי חטיבת הביניים, ואת המשך הלימודים עשיתי בתיכון חדש בתל אביב.
ס"ה נשארו לי, כמו להרבה אחרים, 4 שנות לימוד עד לצבא. כבר בשיעור הפיזיקה הראשון, נתקפתי בגעגועים לנמל הבית ולכן, בהזדמנות ראשונה שהתאפשרה לי, תיכוניסט, עשיתי יום חופש וניגשתי לבקר את המוסד ברחוב עשהאל.

הפעם אני כבר פוסע במסדרון, מנופח, זקוף וממרום קומתי, (הייתי אז כולי, מטר וחצי. היום אני כבר מתמעט חזרה לגובה הזה), מתאכזב קצת לגלות שהציורים שלי כבר לא מהבהבים על הקירות (הייתי בין 40 הציירים הכי טובים בכיתה).
התלמידים בכיתות, שקט במסדרון, אין דרמות, אולי בכל זאת אמצא ציור מוכר ו... הנה, מולי, מופיע המורה חיים.

חיים הגיע לבית הספר מספר שנים קודם לכן, כבר לא צעיר, רזה, מהוהה מעט ובעיקר גלותי. הציבו אותו כמורה לתנ"ך וכמובן מיד הפך לטרף הכי חביב בכיתה. כמו בכל המחזורים של אותה עת היינו כ 37 תלמידים בכיתה, ועוד 3 מופרעים במיוחד (לא דווקא אותם), שרוב הזמן בילו בחוץ.

באף מורה לא העזנו להקל ראש כמו במורה חיים. כיתה רועשת, זורקים בדיחות, מטוס נייר מכאן, שריקה משם, עוד איזה גיר פוגע בול, עבירות מאד מגוונות אבל בהחלט לא קיצוניות. לגאוותי לקחתי חלק דומיננטי בכך, והנה הוא עכשיו מולי.
הרגשתי דווקא נוח, ואפילו התרגשתי לראות אותו, במעמדי החדש. וכנראה גם הוא. האמת, למרות שהייתי פורע, הייתה לו חיבה אלי, הוא גם לא הסתיר זאת ומובן גם ששאבתי מכך עידוד. משוב מוזר ולא ממש חינוכי.

שלום, מה נשמע, כן, הכל כרגיל, אולי תבוא איתי לחדר מורים, נשתה תה? כן, למה לא. הרגשתי גדול וראוי. חדר מורים ריק, אנחנו יושבים, שותים תה, הרגשה טובה. ככה, כאילו תמיד, המורה חיים ואני בחדר מורים, מדברים. חיים מתעניין איך החיים בתיכון ואני עונה ברצון. אני גם מכיר בערך עצמי. וכאן, כשהשיחה קצת מואטת והמילים מתחילות להתרווח, אני זוכר בדיוק איך נראה הרגע, המורה חיים מביט בי ושואל:
אז מה, היית מאמין שיהודי כמוני ירוץ אחרי כלב רעב ויאבק אתו על חתיכת לחם יבש? לא הבנתי מאיפה זה בא. הסתכלתי בו בתמהון והוא הבין שאני צריך הסבר. כן, במחנה הריכוז, הוא אומר, לא היה פשוט. 

אומרים (לא מנסיון) שבדקה שלפני המוות, אם מתפנים לכך, כל החיים רצים בראש כמו בסרט. בום. כאן כל שיעורי התנ"ך של השנתיים האחרונות עברו לי בראש, כל ההפרעות, כל ההתגרויות, כל הזלזול, כל השחץ. מה ידענו ? כלום. הגיע בסך הכל מורה חדש. התפקיד שלו היה ללמד והתפקיד שלנו היה להפריע. חלוקת תפקידים טבעית. עובדה שגם באופן כללי, יצאנו בסדר.

אם היינו מקבלים איזה רמז על עברו, קצת אינפורמציה על מיהו, מאיפה בא, האם היינו, התלמידים, מתנהגים אחרת? היינו מרחמים? היינו מתחשבים? היינו מצייתים לאיזה קוד מוסרי שאינו קיים ומתמתנים? אני מניח שלא. הוא לא ביקש פטור, לא ביקש הנחות וגם לא ציפה להן. הוא בכלל לא קירב את העבר שלו למשוואה.

ובעצם למה רק המורה חיים? ומה עם המורה לציור, נחום גמדי? היינו משתדלים לצייר יפה יותר אם היינו יודעים שהנכות שלו היא שארית של פציעה קשה, כצנחן בקרב על המתלה במבצע קדש (1956)? ומה עם דמויות אחרות שחצו ברגל היסטוריה דומה או שונה ונכנסו בהמשך למעגלינו הקרובים? כל הזמן להתחשב? לא. כנראה שזה גם לא בריא לאף צד.

אבל עם המורה חיים הרגשתי אחרת. היו לי רגשי אשמה באותה פגישה ולא ידעתי מה לעשות איתם. עד היום אני מתפלא שאת הצורך מצאתי, אבל לא את הדרך לראות את המורה חיים שוב. עכשיו כנראה כבר מאוחר מדי. לשמחתי אני רואה שהבנים שלי לוקחים את החיים יותר בקלות מאביהם, או אולי גם הם מחכים שתעבורנה חמישים שנה ממתישהו. ואולי כדאי שאשאל אותם עכשיו.