על גמליאל כהן באתר ויקיפדיה >>

על עליזה כהן באתר "מכאן ומשאם" אתר ארגון יוצאי דמשק >>

ספרו של גמליאל כהן "המסתערבים הראשונים" באתר "סימניה" >>

סיפורו של גמליאל כהן באתר "מכאן ומשאם" אתר ארגון יוצאי דמשק >>
 

סרט עם סוף טוב.
(פורסם בדף הפייסבוק "אקספרס 23 צהלה של פעם")

יש אנשים שהחיים שלהם הם כמו סרט, שהביוגרפיה שלהם היא תסריט מרתק גם כחומר דוקומנטרי אותנטי, ויותר ממנו כדרמה ענקית סטייל הוליווד של פעם, עם כוכבות על כקתרין הפבורן ושיא השיק ב"חופשה ברומא" או כמו סרטי גייימס בונד הראשונים בהם עדיין כיכב שון קונרי האגדי. כזה הוא סיפורם של גמליאל כהן ואשתו עליזה מרחוב צה"ל, סיפור של הקרבה ואהבה עם סוף טוב.
מילים לעולם לא תצלחנה להיות סרט, אך הן יכולות לתת הנחיות לאחד כזה בצורת תקציר העלילה, או בשמו המקצועי "סינופסיס", אז הנה סינופסיס, תקציר של סרט אהבה וריגול שכול כולו התרחש פעם באמת.

הסרט נפתח בשכונת היהודים בדמשק, בירתה המעתירה של סוריה, בשנות העשרים של המאה הקודמת שם נולדים, בהפרש של כמה שנים, ג'מיל וליזה, שניים שהחיים זימנו להם מסע מופלא מעבר מכול דמיון, רק שאז עדיין אין להם מושג על כך. הם גדלים באוירה יהודית כמעט חילונית, מתחנכים בבתי ספר צרפתיים יוקרתים, ואם משהו מטריד את שלוות קהילתם המשגשגת אלה לא התנכלויות ליהודים, אלא התלקחויות אלימות בין הצבא הצרפתי ולאומנים סוריים שפושטות ברבעים אחרים של העיר. הבטחון המתערער, יחד עם הידיעה שבמרחק של כמאה ק"מ מהם ניבנת ארץ חדשה ליהודים כמותם, מביאה לא מעט מהם לשקול הגירה, גם אם לא חוקית.

כיתובית – 1943 אמצע מלחמת העולם השנייה, והגיבור שלנו ג'מיל בן ה 21 עושה מעשה וביחד עם ששה חברים מנסה לראשונה בחייו לגנוב גבול. את הדבר הזה יעשה בהצלחה בעתיד מאות פעמים, אך בפעם הזו, הראשונה, הוא נתפס ומושלך לכלא. זה המאסר הראשון שלו, וכנראה גם האחרון. אחרי חודש הוא משוחרר ומגיע אל הארץ המובטחת, מצויד בפתק עם כתובת שמתבררת כדוכן ירקות בשוק העלייה בתל אביב. כשהגיע המקום היה סגור, וכשהתיישב להמתין לבעליו פגע בו במקרה מישהו "משם" מדמשק. ושכנע אותו לנסות את מזלו בקיבוץ עין חרוד.

שבועיים לוקח לג'מיל הצעיר, שהופך לגמליאל, להבין שהדבר האמיתי מתרחש בכלל בקיבוץ השכן, מעוז חיים האליטסטי של מחנות העולים, ולאחר שהוא מצליח להתערות בו, הדרך קצרה אל ההכשרה בקיבוץ בית הערבה (בחברת צעירים נוספים כרחבעם זאבי ויצחק חופי). כשנחה שם עליו עינו של אחד, דני אגמון מעין חרוד (קצין מודיעין של המחלקה הערבית), נחרץ גורלו של גמליאל לעד, - הוא נשלח לירושלים, לראיון עם יגאל אלון, שמקים בתחילת 1944 את יחידת המסתערבים של הפלמ"ח. גמליאל הצעיר, הדובר ערבית וצרפתית רהוטות, מתאים לפרופיל שחיפש ככפפה ליד.

כיתובית 1945 - אנחנו שבים לדמשק, לשכונת היהודים. גיבורת הסרט שלנו בת 12 והמצב המתערער בעיר מביא את הוריה להחליט להבריחה עם שניים מאחיה אל מעבר לגבול. את תחילת המסע היא עושה יחד עם עוד ארבעים ילדים במשאית צבאית אנגלית נהוגה בחיילים יהודים. ההמשך כולל הליכה קשה לאורך כול הלילה, עד אגם החולה. ליזה ושני אחיה נקלטים בקיבוץ גבת. שנה אחר כך מחליטה גם אמה לגנוב את הגבול עם אחד מילדיה, כשכרסה בין שיניה היא נתפסת ונזרקת לכלא, אבל היא לא מוותרת, ואת הילד שבבטנה יולדת לבסוף בזכרון יעקב, שם היא גם מתאחדת עם בתה ליזה, שהפכה בארץ לעליזה, ובעלה הדמשקאי שהיה עד כה ילד יחיד מפונק, ונאלץ לשנס מותניים כפועל במחצבה כדי לפרנס את משפחתו.

שלוש שנים חולפות, גמליאל המסתערב הוא כבר יוסוף אל חאמד, פלסטיני שברח מחיפה, התיישב בבירות, ותחת כיסוי של בעל חנות קטנה של דברי סדקית ואביזרי נשים, מקים את השלוחה הלבנונית של מסתערבי הפלמ"ח. סוחר הסידקית הצעיר והסימפטי מבסס את קשריו החברתיים עם שכניו. ואפילו שוקל להתארס לאחותו של אחד מידידיו החדשים כדי להשלים את סיפור הכיסוי שלו שניה לפני שהוא פוגש את אהבת חייו.

כיתובית - 1951, הנה בא הקטע של האהבה – בהוראת מפקדיו עוזב יוסוף את עסקיו בבירות, עולה על אוניה לנאפולי, ושב להיות גמליאל, קצין ישראלי בחיל המודיעין. ליזה, שכבר מזמן נקראת בפי כול עליזה היא עכשיו נערה יפה בת 18, שמחכה בקוצר רוח למועד גיוסה לצה"ל. כאן נכנס לתמונה קופידון, בדמות בן דוד של עליזה וחבר טוב של גמליאל, שמפגיש ביניהם בקפה "נגה" האופנתי, בפינת פינסקר מוגרבי, בחברת צעירים וצעירות אחרים. הנה כי כן, הילד גמליאל משכונת היהודים בדמשק, סוריה, שבית סבתו נשק לבית הוריה של הילדה עליזה, נפגשים סוף סוף, בדאון טאון תל אביב מכול המקומות, וניצתת האהבה.

את הפגישות הבאות הם כבר עורכים לבדם, הוא רוצה להנשא ולקחת אותה אל המקום החדש בו הוצב – פריז, עיר האורות, היא אינה מתכוונת להפסיד את שרותה בצה"ל. הם קובעים, היא לא מגיעה, הוא נוסע, היא מסיימת את הקורס הראשון של המשטרה הצבאית. ומטפסת בסולם הדרגות עד לדרגת סמלת ראשונה תחת פיקודו של ארהלה הלוי, שיהפוך בעתיד (ועד היום) לשכן מהרחוב הסמוך לביתה.
אך הקשר שלה עם גמליאל, שנרשם בינתיים ללימודי עיתונות באוניברסיטה צרפתית, לא נגדע בפגישה ההיא שלא התקיימה. הוא המשיך בעזרת אמצעי הקשר המקובל באותם ימים – מכתבים, דף או כמה עטופים במעטפה עליה בול וכתובת, ה"מייל" של הימים ההם. היא הייתה שולחת אותם לכתובתו הפריזאית, הוא היה מעביר לה את שלו דרך "המשרד", המילים עשו את העבודה, עליזה משתחררת מהצבא ונוסעת אל אהובה הפריזאי.

"במשרד" היו התלבטויות רבות בעניין הזה, ולא בכדי, גמליאל, שהפך סטודנט פלסטינאי שמעורה בחוגים הערביים של פריז היה כבר נטוע היטב בסביבתו, והרומן שלו לא יכול היה להחשף, אבל על אהבה אי אפשר, והצעירה החיננית הגיעה לרומא, שם המתין לה נציג המשרד, בנימין רותם, עוד אחד שיהפוך לשכן מרחוב סמוך בשכונה שעדין לא הוקמה. לאחר מסע של 24 שעות ברכבת היא מגיעה סוף סוף אל פריז. גמליאל, לבוש "פראנ'י" צרפתי-ערבי למראה, מחכה נרגש על הרציף, הם מתחבקים,     קאט.

הסצנה הבאה היא סצנה מכוננת – גמליאל ועליזה בטיול הראשון שלהם בפריז. הוא מספר לה על עבודתו "אני פקיד בשגרירות" היא מנידה בראשה העטור כובע אופנתי, "פקיד בשגרירות זה ג'וב לא רע" הוא משלים עבורה את החסר "הסורית" היא מתאבנת לשנייה אך מיד מתעשתת. משמעות העניין ברורה לה לגמרי, והיא מתמסרת לה בלי מחשבה שנייה. "אז שיהיה השגרירות הסורית" היא אומרת, הוא מחבק אותה ולתוך אוזנה לוחש "מעכשיו – רק ערבית".

1952 – קטע ריגול - תחת מעטה כבד של סודיות נערך בשגרירות הישראלית טקס נישואין בו נוכחים רק עשרה אנשים. ושאותו מנהל שמואל טולדנו, (עוד שכן בשכונה שעדיין לא הוקמה) מפקדו של גמליאל והאיש שהביאו לתפקיד. הזוג המאושר אינו יוצא לירח דבש, אפילו ליל כלולות הגון אינו יכול להרשות לעצמו. לגבי כול הם אינם מכירים כלל. גמליאל עובד כפקיד בשגרירות הסורית, ועושה חייל בתפקידו, יש לו את זה. הסטודנט הסימפטי מתחבב על כול, ומצליח להתברג עד לתפקיד הפקיד האחראי על הדואר הדיפלומטי של השגרירות. המידע שנצבר בזכות הדרך שעושה הדואר הסורי עד שמגיע למסוף אייר פרנס לא יסולא מפז, בזכותו, למשל, נודע שבישראל פועל מרגל בשירות הסורים. האיש כמובן מורד, ואף אחד בסוריה לא חושד בכלל מאיפה נפתחה להם הרעה.

1952 (2) קטע צהלה – בן גוריון מחליט להקים שכונת קצינים, שתיים בעצם, אחת ליד אבו כביר, בדרום תל אביב, ואחת בעבר הירקון, איזור פראי למחצה, כמעט איזור ספר. 520 בתים פרטיים עם כול הלוקסוסים במונחי מדינת הצנע, כולל ארונות אוויר חדישים במטבח ובאמבטיה. הטלפון הקרוב היה בשכונת רמת החייל, והדרכים המשובשות הפכו בלתי עבירות בימים של חורף, אבל גמליאל נרשם להגרלה וזכה בבית ברחוב הראשי של השכונה. באותם ימים זו לא הייתה ממש מציאה. הבית הושכר לשתי משפחות, אחת מהן של יצחק חופי, חקה. עליזה וגמליאל המשיכו לחיות בפריז כמי שאינם מכירים זה את זה.

עליזה הופכת לעזר כנגדו של גמליאל, ומקבלת את הקורס הכי טוב, מהאיש עליו יאמר מאיר פעיל שנים אחר כך "אתם לא מכירים את גמליאל כי האיש מעולם לא נתפס נחשף או נשרף" איש עם 0 תקלות, ובמקצוע הזה תקלה אחת עלולה לגרום לך להתנדנד על חבל במרכז העיר שנולדת, כשכול העוברים והשבים יורקים עליך. שלוש שנים משטה גמליאל בשגרירות הסורית בפריז, ובמיוחד בשגריר שידוע היה בשנאתו לישראל ויהודים, ואינו חושד כלל באיש סודו הנאמן. כשמצליח המנגנון המסכל הסורי לאתר דליפה בשגרירות בפריז, משוכנעים כולם שמקורה במסוף איירפראנס שקיבל לידיו את הדואר הדיפלומטי, איש לא חושד בעוזר המסור של השגריר.

שלוש שנים חיים גמליאל ועליזה בפריז. שנים קשות, תובעניות, הקשר בינם היה חייב להשאר הרחק מכול, למרות שהיא כבר ערביה לכול עניין ודבר, כולל פספורט מתאים שנופק לה בחסות המשרד. היא חיה בגפה, ולומדת שגם בעיר האהבה אפשר לחוש אומלל ובודד, היא נכנסת להריון, היא מאבדת את התינוק בלידה, הוא מגיע למחרת עם זר פרחים רק כדי לקבל את הבשורה המרה, אך גם זו אינה מצליחה להסיטו מעבודתו הרגישה ורבת החשיבוות למען המדינה.

לו היה נתפס זה היה סקופ בינלאומי, אבל גמליאל כמו גמליאל, תמיד ידע לסיים בטוב, באופן אלגנטי. ולעזוב את השגרירות הסורית בפריז לא רק בחתיכה אחת, אלא גם עם שלל מכתבי המלצה לעתיד. העיתונאי הצעיר התאחד סוף סוף עם אשתו החוקית, ולתחנתם הבאה – וינה הם כבר מגיעים כזוג נשוי, תחת זהות ערבית כמובן. גמליאל מתחבר עם גולים פלסטנאים כמותו על פי סיפור הכיסוי שלו, כותב עבור שני עיתונים לבנונים נחשבים "אל חייאת" (החיים) ו"נאסר" (גאווה) מנפק כתבות אוהדות ביותר על הקולגות שלו, וזוכה בכך בחברותם כי כול בנאדם אוהב שמתחנפים אליו.

כיתובית 1962 ועידת העמים האפרו אסיאנים בקונקרי, גינאה. ועידה בה אין לישראל שום דריסת רגל. לפני הפתיחה הרשמית פונה גמליאל אל ראש המשלחת הפלסטינית מברכו, וכעיתונאי מציע שיעמוד לרשותו ויסייע לו ככל יכולתו. זה מקרב את גמליאל איליו ועושה אותו איש אמונו. שגריר ישראל בגינאה אז משה הלל, רק לשם המחשה, ניסה להשתתף בועידה למרות שלא הוזמן, והתבקש על ידי המשתתפים הערביים לעזוב את המקום. גמליאל, לעומתו ישב בשורה האחורית של חברי המשלחת הפלסטינית, הכי קרוב למקור, בודד בלב המאפליה.

הבית המיוחד של גמליאל ועליזה בוינה הפך קן של אהבה, ונולדות שתי הבנות הראשונות. נולדת בטי, הבכורה, וכשעליזה נכנסת להריון שוב יש צורך להחליט על שם, שיהיה גם אמין וגם ניתן לעיברות, וכך נולדת לה הנסיכה סמירה, שתהפוך בגיל מוקדם למירה, הילדות דיברו גרמנית, כשפת המקום, ולעליזה הפכה ל"פראו" מכובדת בשכונה בורגנית לא רעה, עם שכנות אוסטריות מטופלות בילדים כמותה, ושהכירו אותה רק כערביה.

בשנות השישים המוקדמות היה אחד הנושאים המרכזיים בהם טיפל "המשרד" לכידת פושעים נאצים נמלטים, גמליאל המבריק קלט כתבה בעיתון אוסטרי, שכללה השמצות על יהודים ומדינת ישראל. הוא התקרב אל עורך הפרסום, והציע לו שיתוף פעולה. דרכו העמיק גמליאל את מעורבותו בחוגים ניאו נאצים באירופה, והצליח להשתלב בפעילות התעמולתית שלהם כנציג ערבי. הזהות הכפולה שלו ושל עליזה עמדה במבחן חדש, כשאירחו בביתם משפחות ניאו נאציות וילדיהם, אלו סצנות המזכירות את סצנת הארוחה במגורי הסגל שמעניק בניטו בניני לבנו בסרט הבלתי נשכח "החיים יפים".

שמונה עשרה שנים חיו גמליאל ועליזה בזהות בדויה, הסתובבו בעולם כערבים ודלו ידיעות מודיעניות גורליות שסייעו למדינה באופנים שאי אפשר לספר עד היום הזה, וחבל שכך. חלק מהמבצעים המזהירים הפכו לחומר הלימוד במדרשה של המוסד, ושנים ארוכות היה זה גמליאל בכבודו שלימד את הקאדטים הצעירים הלכה או שתיים בתולדות הריגול המושלם. בסוף שנת 62, אחרי סיום השליחות, עוזבת המשפחה את וינה, ואת הכיסוי הערבי שנאלצה לכסות בו עצמה משך כול השנים, בדרכה חזרה אל ישראל והבית הקטן שהמתין להם בשכונה שכבר נבנתה, ברחוב צה"ל, הבית בו חיה עליזה עד עצם היום הזה.

אך סרט לא יהיה מושלם בלי תמונה אחרונה, אז הנה – תחנת הרכבת בוינה. השכנה האוסטרית הקרובה שלהם מתעקשת להגיע ולהפרד מהם, ויש בכך מן הבעייתיות, שכן ברגע שעולים אל הרכבת, וזהו נוהל, שומטים את הכיסוי הערבי ועוטים את הזהות האמיתית, הישראלית. בטי וסמירה, שאוטוטו תהפוך למירה מביטות דרך החלון אל הרציף בו ניצבת השכנה עם ילדיה, וכשהם מנופפפות אליהם לפרידה מתירים להן הוריהן לומר את המילה הראשונה שלהן בעברית - "שלום".