הלוח הקטן הזה, שני אקרשטיינים גודלו בסך הכול, מוטבע על המדרכה מול אחד הבתים ברחוב צה"ל, ואם היינו נוטלים כעת חלק במשחק "מחפשים את המטמון ברחובות צהלה" אז בטח הייתם נשלחים באיזה שלב לחפש אותו לאורך רחוב צה"ל, הרחוב הארוך בשכונה להזכירכם. הייתם מוצאים אותו מול הכניסה לבית מספר 62, בית משפחת מרום, וכשהייתם מבררים מעט מי היא אותה מרטה, ובמה זכתה שתונצח כך, הייתם מגלים סיפור מופלא על מרטה המדהימה, והוגו בעלה המדהים לא פחות, ומתבשמים מעט באחד מסיפורי האהבה הגדולים בתולדות צהלה מאז ומתמיד.

מאז ומתמיד, כי הוגו ומרטה היו שם, בצהלה של פעם, מהיום הראשון. בראיון שנתן לפני כמה שנים סיפר הוגו על יומה הראשון של השכונה: המרכז המסחרי היה אז רק בור של סיד לבן, ומסביבו התכנסו שלושים התושבים הראשונים כדי לבחור להם ועד. כולם היו תושבי רחוב צה"ל, שהיה הראשון להיבנות, וכולם היו קציני צה"ל או אנשי משרד הביטחון. הוגו עצמו כבר היה רס"נ בחיל האוויר, טייס קרב, ומפקד גף, והשכונה החדשה הזו שעדיין הייתה בחיתוליה הייתה מתחילתה הבייבי שלו ושל מרטה אשתו, הם הגיעו הביתה, לבית אליו ערגו בשנים הקשות שעברו על שניהם, כי הבית הזה ברחוב צה"ל היה לא רק התחלה, אלא גם הסוף הטוב של מסע ארוך ומיוסר שעברו השניים בשנות המלחמה הקשות, בהן איבדו את רוב משפחתם.

רבות כבר סופר על מסכת חייו המפוארת של הוגו מייזל מרום, מילד פליט צ'כי בקינדר טרנספורט, שמילט לאנגליה ילדים מציפורני הנאצים, עד שנהייה לטייס הניסוי הראשון של חיל האוויר הישראלי, השני היה דני שפירא. בלינקים המצורפים אל הדף הזה מסופר על כך בהרחבה. הרשת מלאה בערכים הנקשרים בשמו, ובחרנו להציג כאן רק כמה, מהמובחרים שביניהם. גם סיפור השרידה של מרטה אשתו מופלא בכול דרך שמביטים בו, ומעט מנו שמעתי מהוגו עצמו, ערב אחד, לא מזמן מאד, כשהזדמנו שנינו ואחרים לנחם את הגברת ורדי על מות בעלה. הסיפור היה כה מוחשי, וכה לא יאומן עד שנשבעתי לעצמי בלב שאעלה אותו על הכתב, בדיוק כפי שסיפר אותו. ישבנו במרפסת האחורית של בית ורדי, הוא נשען מעט על השולחן הגדול, ואמר בקולו המיוחד:

 

"בוא ואספר לך על המזל, הוא הציל את אשתי מרטה, ולו בשל כך אני מודה לו. זה קרה באושוויץ, לא פחות, בגיהנום עלי אדמות שמי שנכנס איליו לרוב לא יצא. זה קרה בסוף המלחמה, כולם כבר מוזלמנים במחנה ההשמדה, וכולם מקובצים לקראת מה שלימים יקרא "צעדת המוות". שיא החורף באירופה, הכול קפוא, למרטה הצעירה יש זוג מגפי עור בלויות שהצליחה לשמר לה איכשהו, אך אלו נשדדות ממנה על ידי אסירה אלימה במיוחד מעט לפני יציאתן למסע. לא נותר לה אלא לעטוף את כפות רגליה ברפידות בד עבות כתחליף לנעליים שנשדדו. צחוק הגורל - מבלי להתכוון, מצילה השודדת האלימה את חייה של מרטה ומשלמת על השוד בחייה שלה, - מגפי העור העבירו את הכפור שעליו צעדו אל הרגליים, שקפאו באיזה שלב והביאו למוות. רפידות הבד הגמישות לעומת זאת הצליחו לבודד את כפות הרגליים מהכפור ולמנוע קפיאת כפות הרגליים. כך, באופן פרדוקסלי שהוא, או קרמטי במונחיהם של אחרים, הצילה השודדת האלימה את חייה של מרטה הצעירה, שצלחה את המצעד הנורא ונותרה בחיים.

איך הצליחו שני הילדים הללו לשרוד את אימי הימים ההם? "ילדים סופגים הכל" אומר הוגו. "מרטה, רעייתי המנוחה, טענה שקורותינו – שלי ושל אחי – באנגליה קשים הרבה יותר מסיפור ההישרדות שלה עצמה במחנות העבודה והריכוז שבהם הייתה. הרי היא שרדה את אֵיימֵי המלחמה עם אמה ואחותה, ואילו אנחנו היינו יתומים כבר מיולי 1939״.

אם לשוב אל המשבצת, או הבלטה ממנה התחלנו, אותו שלט בגודל שני אקרשטנים השוכן מול בית מספר 62 ברחוב צה"ל, הוא הרי מספר את כול סיפור האהבה הנהדר הזה הרבה יותר טוב ממני. במילים מועטות שכול אות בהן נחקקה באהבה גדולה – 

כאן גרה 
מרטה מרום 
1951 – 2013
אישה מדהימה.
והיא אכן הייתה כזו. שישים וחמש שנים מאושרות ניתנו לה ולאהובה בבית הזה, עד שנקראה אל השמיים. הוגו אהובה שיצק את שמה במדרכת השכונה המתין עוד חמש שנים עד שגברו עליו געגועיו, והוא הצטרף אליה, לאיזה גן עדן שבו כולם דוברים צ'כית שוטפת.

2013 הוגו מרום בביתו 
לצדו פסל של בתו הפסלת אווי פוליג 
צילום רפי רונדל

 

כששני אלו נפגשים בשלהי 1948, הוא חניך בקורס טייס של חיל האוויר הצ'כי, והיא נהגת משאית בבריגדה היהודית. באחת החופשות של הוגו מהקורס הם נפגשים לראשונה, בגרסת השחור לבן של הסרט "אהבה בשחקים" ו״כבר בפגישה הראשונה אמרתי לה שהיא תהיה אשתי״. סיפר הוגו. בני הזוג נישאים ערב צאתם למלחמה על קיומה של מדינת ישראל שאך נולדה. הוא כטייס קרב שאינו דובר מילה עברית, והיא כנהגת משאית בצבא הצ'כי.

הוגו היה מעורב בבניית השכונה מיומה הראשון, ובאותו ראיון סיפר איך היו חולפים עם הווטורים, המטוסים החדשים של חיל האוויר באותם ימים, מעל השכונה הנבנית ובוחנים את התפתחות הבנייה. תושב נוסף שחזה בתהליך הזה מלמעלה היה אביו של דן יעקובי, הצלם של חיל האוויר, שקיבל אישור להיכנס לבית החצי מוכן עוד לפני שרושת בחשמל על שום הריונה המתקדם של אשתו.

הבתים בצהלה, סיפר באותו ראיון נבנו כאופן יציב במיוחד, שיהיה מסוגל להתמודד עם רעידת אדמה חזקה במיוחד, והרחובות נבנו עוד לפני שהוחל בבניין הבתים. אליבא להוגו, צהלה הייתה השכונה הראשונה בעולם עד אז בה נבנו הרחובות לפני הבתים, ובפגישה שלי אתו, שנערכה במשרדו, ב"בונקר" שתחת ביתו, אף נדרש אל מחשב השולחן הגדול שלו בשל כך, וניסה למצוא עבורי מאמר שתמך בעניין הזה של השכונה הראשונה בעולם שנבנתה כך, הוא לא מצא אותו אבל זה לא היה עקרוני כל כך, האמנתי לו גם בלי זה.