(התפרסם בדף הפייסבוק "אקספרס 23 צהלה, 2016)
"ניסיון הוא מהמורים הכי קשים,
הוא נותן לך קודם את המבחן
ואת השיעור אחר כך"
(אוסקר ווילד)
את הציטוט הזה (בתרגום חופשי שלי לעברית) העלתה אל הרשת לפני כשבועיים איריס אלון, אחת הנשים החשובות והאהובות בחיי, וזו שזיכתה אותי במפגשי הראשון עם האהבה. זה קרה ברחוב שמגר, הרחוב שבו התגוררו חצי מבנות כיתתי, היינו בני 11, והחלום המתוק שלי היה שתניח לי לאחוז בידה עת אלווה אותה הבייתה אחרי עוד "קבלת שבת" שהיינו עורכים על מדרגות בית הספר. רחוב שמגר התפתל סביב עצמו, ואני מצאתי עצמי מתפתל איתו בסבך הדבר הזה שעדיין לא הבנתי את מהותו. עוד לא היה לי מושג (איך יכול היה לי להיות?) שהלבירינט הזה של רחוב שמגר ושל כול העניין הזה שנקרא "אהבה" הם המבחן שאת השיעור לו אלמד על עצמי מאז מדי יום.
סטטיסטיקה מוזרה אליה נחשפתי לאחרונה מראה באופן בלתי משתמע לשתי פנים שמספר האנשים הרב ביותר נפטר בימים ראשונים של שנה חדשה. העקומה בגרף מראה קפיצה של ממש כלפי מעלה בימי תחילת השנה, ואיכשהו יצא שגם אבא של איריס, צבי אלון ז"ל החליט להשיב את נשמתו לבורא ביום הראשון של 2016, ורק חיזק בכך את המגמה הברורה. העניין הזה שלח אותי שוב לחשוב על כך שאולי אנשים מבוגרים יכולים להחליט עם עצמם מתי להפרד, ועל בתו, איריס, מלכת ילדותי, שמימי בית הספר העממי, לפני כמעט יובל, לא פגשתי בה שוב. מאז הפך דף הפייסבוק "אקספרס 23" לחלק מחיינו נקשר שוב קשר בינינו, ואיתו ניצת הויכוח הישן שלי עם דיידי, ה bff שלי – את מי היא אהבה יותר? ומי היה הראשון שאצרה בלבבה?
השבעה לאביה, עוד אחד מאותם נפילים שזכינו לחיות במחיצתם, נערכה בבית המשפחה המוכר ברחוב שמגר, וזו הייתה הזדמנות פז גם לעשות לאיש רב הפעלים הזה כבוד ראוי, וגם לפתור איתה את הסוגיות הללו פעם אחת ולתמיד. כך מצאנו שנינו את עצמנו חולפים יחד בדיוק באותה דרך בה חלפנו יחדיו כול כך הרבה בילדות, אך לא מאז, ברחוב שמגר המתעגל. הנה כבר שער העץ בכניסה לבית אלון, השביל אל הדלת, נדמה שכלום לא השתנה כאן ביובל שחלף. שנינו חטפנו את אותו דה ז'ה וו.
אך אם הכניסה נראתה מוכרת, הרי שהאישה שפתחה את דלת הבית בפנינו נראתה מוכרת עוד יותר. הזמן כמו דילג מעליה והותירה יפהיפיה כפי שהייתה, וזה כבר לא היה דה ז'ה וו, זו הייתה כבר קפיצת זמן משולשת אל העבר. פניה התחייכו בחיוך גדול "רמי ודיידיי!" הכריזה כאלו לעצמה, ושנינו התנדנדו נבוכים מצד אל צד למולה, ממש כמו אז. דיידיי התעשת ראשון וחיבק אותה, אני מיהרתי להחרות אחריו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה חיבקתי את אהבתי הראשונה, הנה מעגלים נסגרים. הבית עצמו היה עמוס בתמונות של כול מה שקרה בחייה מאז נפרדו דרכינו – בעלה, ילדיה, משפחתה המורחבת, - כולם ניבטו מהתמונות שהקיפו את סבא צבי בחייו. ביתו המה במנחמים ותקרובות, והכול תיקתק מאחור בשקט וביעילות על ידי אישה מדהימה ואהובה – האמא של איריס, תבדל לחיים, הגברת רותי אלון.
בין כול הדמויות הממלאות את מורשת צהלה של פעם נכללות גם כמה נשים גדולות מהחיים, ורותי אלון היא בלי ספק אחת מהן. את פועלה המבורך לאורך יובל ויותר תקצר היריעה מלתאר, אך בשנים ההן, בהן דיידיי ואני (ועוד כמה) היו מאוהבים בבתה הקטנה, היא למדה אינטלגנציה תנועתית אצל משה פלדנקרייז, ובשנים שהצענו לבתה חברות היא נבחרה על ידו להיות אחת משלוש עשרה הטריינרים הראשונים שהכשיר. אלפי טריינרים לשיטת פרלדנקרייז ומיליונים שמטופלים בה חבים את המפגש עם שיטת פלדנקרייז לרותי, ועוד ידה נטויה, היא עדיין יפה כמו באגדות, ועוד מנהלת את "בונז פור לייף" (bonesforlife.co.il) שהקימה, אך בערב הזה, בו הגענו לנחם ולחבק היא הייתה שוב בעיקר האמא המוכרת והאהובה של איריס.
הגיע ערן חמד, עוד חבר מרחוב צה"ל, והסיפורים על פעם התחילו להתגלגל. אני שקעתי בשיחה מעניינת עם דן, בן זוגה של רותי, שמצא עניין רב בעבודתי בתיאטרון, וגילה בקיאות מרשימה בתולדותיו. אין לי מושג איך התגלגלה השיחה אל נושא הכורח בקונפליקט כדי לייצר סיפור, אבל בשלב זה של השיחה הצטרפה אלינו רותי והביעה משאלה – לקרוא פעם סיפור בלי קונפליקט, כזה שנותר מעניין גם בלי משבר שדוחף את האירועים. כשקראתי את הציטוט של אוסקר ווילד שהעלתה איריס בתה לרשת נזכרתי בבקשה שלה, ולרגע נראה היה לי שהבנתי לאיזה מן סיפור התכוונה.
איני יודע עד כמה אנשים מכירים את הביוגרפיה האישית של אוסקר ווילד, אך האיש נשלח לכלא עם עבודות פרך אחרי שהתגלה כי ניהל רומן עם בן מינו, המשורר ג'ון דריי, זה שדמותו יצר את הרומן בן האלמוות "תמונתו של דוריאן גריי" חייו היו מלאים בקונפלקטים וסערות, הוא נולד כאציל וחי את שנותיו שאחרי הכלא כאביון חסר כול, אך יצירתו הענקית, ובעיקר מלחמתו חסרת הפשרות על הזכות לאהבה נותרו לעד.
הנה, עם העקלתון של רחוב שמגר מתעקלת גם המילה הראשונה והמרכזית שמדביקה את כול אלו יחד – האהבה. זו שהזמן אינו יכול לה כלל, כמו האהבה ששכנה ושוכנת, וכנראה כבר לעולם תמשיך תשכון, בבית הזה של איריס באמצע רחוב שמגר. כי גם לבתים יש קארמה, והיא גם טובה פה ושם. ובבית הזה ברחוב שמגר הייתה ונותרה קארמה טובה, קארמה של אהבה, אך יותר חשוב אולי - קארמה של נחמה, והנה אנו מגיעים שוב אל העניין שלשמו התכנסנו – ניחום אבלים, וכמו שאומרים, דיידיי ואני באנו לנחם ויצאנו מנוחמים, הפגישה שנמשכה הרבה מעבר למצופה הייתה מצוינת מבחינתי, בעיקר כי בסופה ביקשה ממני איריס, לפני כולם, את הטלפון שלי, אך עוד לפני שהגענו למכונית הרגיע אותי דיי בנונשלנטיות המעצבנת שלו ואמר: "כבר קבעתי איתה לקפה מחר בתשע, בביתא, תרגיע..".
רמי ירושלמי
