אולי בחיים האמתיים למטוסי תובלה לא היה את הזוהר של מטוסי הקרב כמו המיראז'ים הכסופים למשל, אבל בעניין בניית דגמי מטוסים, תחביב שהיה מפותח ביותר בימים ההם, מטוסי התובלה היו "שווים" יותר על שום ריבוי החלקים שהיה צריך להרכיב, ובראש כולם (לדעתי לפחות) עמד ה 17B שנשא את השם רב העוצמה – מבצר מעופף.

הם היו כה גדולים עד שאפילו הקופסא שהכילה את החלקים הייתה גדולה ביחס לקופסאות המטוסים האחרים להרכבה. אני עדיין זוכר אותה, קופסא צבעונית עם צילום של מבצר מעופף בגאונו, עמדות המקלעים שלו יורקות אש, ובחרטומו השקוף טייס אמיץ. סביבו חגו מטוסי קרב גרמנים שנשלחו להפילו, ומטוסי "מוסקיטו" אמריקאים שנועדו להגן עליו, 10% אחוזים מהמבצרים המעופפים היו אובדים בכול מטס שכזה.

סוד ההצלחה במטוסי B17  (זה אני יודע היום) היה בשמירה על מבנה מכונס והגנה של המטוסים עם המקלעים המסיביים שלהם אחד על השני. במטסים של 300 מטוסים בבת אחת כתשו ה B17 את גרמניה עד דוק והיו בלתי ניתנים לעצירה. הרבה מהניצחון  הסופי שייך למפלצות הברזל הללו, ולצוותי האוויר האמיצים שהטיסו אותם. 

ביומני "גבע" שהוקרנו לפני הסרטים בקולנוע "רם" חזיתי לראשונה בחיי בצילומי שחור לבן שתיעדו מטסי B-17 המתקיפים את גרמניה. במיוחד זכור היה תיאור ההתקפה האמריקאית על מפעלי המסבים בשווינפורט, מתקפה בה לקחו חלק 300 מבצרים מעופפים, ושבעטייה איבדה גרמניה כ 34% מיכולותיה ביצור מסבים (קוגלגרים) לטנקים ומטוסים. לא היה לי אז מושג ירוק שהטייס שיושב בראש החץ של המטס האדיר הזה, גיבור ילדות שכה הערצתי, התגורר בסמוך אלי כול חיי, ורק כעת, כשסיפר על כך בנו מייקי, נודע לי שהאיש הזה היה אביו. שמו היה וילאם, וילאם כ"ץ, אך כולם קראו לו משום מה "ביל". 

ואלו תולדות.

ביל נולד בפילדלפיה ארה"ב בשנת 1921  ובגיל 6 עבר עם הוריו לגור בג'קסונוויל שבפלורידה. משפחת כץ הייתה יהודית טובה, וביל בנם היה הבטחה מגיל צעיר. הוא למד בחטיבת הביניים על שם אדמונד קירבי סמית' ושיחק כקוורטרבק בנבחרת פוטבול ה-TIGERS. רק טבעי היה שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה יתגייס לחיל האוויר ויהפוך טייס מצטיין, עטור מדליית "צלב התעופה המצוינת" בו זכו מתי מעט. אחרי שמילא את מכסת 25 גיחות הפצצה, כשהוא היחיד שנותר חי מכול צוותו המקורי, השתחרר ביל מן השירות בדרגת קפטן, הציעו לו לפקד על טייסת ה B 17 אך הוא העדיף לשוב לארצות הברית, ואל חייו בג'קסונוויל. הטייס המעוטר, בן 4 בסך הכול, ניסה את מזלו בעסק נדל"ן שפתח עם שותף, אך כאן לא עזרו מיומנויות הטיסה שלו, העסק צנח והתרסק תוך שלוש שנים. 

השנה הייתה שנת 1948 ועניין זה לא היה מוזכר לו לא הייתה זו השנה בה הוקמה מדינת ישראל. ה"הגנה", ששימעו של כץ כטייס הגיע עדה, הציעה לו להצטרף ל"שירות האוויר" של הארגון. כץ נענה, טס לניו יורק, פגש את רכז הגיוס שמסר לו כסף וכרטיס טיסה לז'נבה ובהמשך לפראג. מפראג נשלח לשדה התעופה ז'אטץ שהיה המרכז של עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית, ומאתר זה החל לקחת חלק בטיסות מטוסי "C-46 קומנדו" שהובילו נשק לישראל.
 
חייבים להוסיף כאן עוד אלמנט לסיפור, למעשה שלושה: בתקופת טיסותיו של כץ לארץ עמלו צוותי הקרקע בז'אטץ להכשיר שלושה מטוסי B17 שנרכשו בארצות הברית מעודפי הצבא האמריקאי. זמן רב נדרש כדי להכשירם שוב כמטוסי קרב, והרבה אלתורים. ב  14 ביולי 1948 בבוקר, יצאו שלושת המבצרים המעופפים לדרכם וטסו במבנה רופף  לאורך החוף היוגוסלבי והאלבני של הים האדריאטי, הרחק מנתיבי הטיסה המקובלים. בהיותם ליד חופי אלבניה נורתה עליהם מעט אש נ"מ, והמטוס המוביל, עליו ביל כץ, התרחק מעט מן החוף, כתגובה. המטוס המשיך להדרים עד שחלף מערבה מכרתים, ומשם הדרים עוד שחצה את חופי צפון אפריקה, ואז מזרחה לארץ, דרך  קהיר, שנבחרה כיעד להפצצה.

העיר הייתה מוארת כבימי שלום, וכנקודת ציון להפצצה שימש ארמון עבדין אשר היה ארמון  המלוכה של המלך פארוק בשל היותו במקום מרכזי בעיר. ההפצצה נועדה לשמש כהתראה למצרים, שהמלחמה עשויה להגיע גם לבתיהם, ולא להיות מוגבלת בהכרח לארץ ישראל. זו הייתה ההתקפה האווירית היחידה על העיר קהיר מעולם, ובהחלט אקורד פתיחה מרשים לעולה החדש ביל כ"ץ. המטוסים נחתו בשדה תעופה מאולתר ליד נתניה. משם עשו דרכם לבסיס רמת דוד. הם צורפו לטייסת 69, "הפטישים" שביצעו תקיפות הפצצה רבות וסייעו רבות לניצחון במלחמת העצמאות. 
 

ביל הספיק בהמשך לשרת בחיל האוויר במגוון תפקידים מבלי לדבר מילה בעברית. תוך שנתיים הספיק להיות ראש כנף/ דרגת אל"מ של מ.ט. 69, מפקד בסיס רמת דוד, מפקד כנף 4, מפקד עקרון, וראש א"גמ בחיל האוויר. 

הימים היו הימים הראשונים שאחרי מלחמת העצמאות, ובחיל האוויר כבר אז ידעו גם לחגוג. עניין זה לא היה מוזכר לו לא אותה מסיבת חיל האוויר בה פגש ביל באשת חייו. שמה היה בלפוריה בירק, היא הייתה יפהיפה וצעירה מאד.

בלפוריה נולדה בשנת 1931 בלטביה לזוג הורים ציוניים - אריה וגניה. בשנת 1933, בהיותה בת שנתיים, עלו הוריה ארצה והתמקמו ברחוב בלפור בתל אביב. (בלפור – בלפוריה). אריה הפך פעיל בהגנה, ועם קום המדינה קיבל מינוי כקצין האפסנאות של חיל האוויר בדרגת רס"נ. בלפוריה ואחיה – בנימין שהיה צעיר ממנה בשנתיים, ורינה שהייתה צעירה ממנה בשלוש עשרה שנים, גדלו בתל אביב, למדו בגימנסיה העברית הרצליה, והיו "ישראלים" לגמרי. בלפוריה סיימה את חוק לימודיה והחלה לעבוד כגננת בתל אביב. בזכות אביה, קצין האפסנאות של חיל האוויר, הגיעה למסיבת חיל האוויר בה בילה גם טייס אמריקאי גדל גוף בשם ביל. הסיפור קצת מזכיר את הסרט "אהבה בשחקים" (Topgun) בו כיכבו טום קרוז וקלי מקגיליס, היא הייתה ביתו הצעירה של רס"נ אריה בירק, קצין אפסנאות ראשי, הוא היה טייס פרוע מאמריקה שלא דיבר מילה עברית, אך האהבה ניצתה כמו מנוע סילון, והאהבה ניצחה, בגיל 19 בלבד, נישאה בלפוריה לביל כץ, שהיה כבר גבר בעמיו, בן 29. את טקס כלולותיהם ניהל הרב של חיל האוויר באותם ימים (ורב שכונת צהלה בהמשך) הרב כהנא.

ב 1950 עזב ביל את חיל האוויר והצטרף לאל על. ב 1951 נכנסו הזוג כץ לביתם בצהלה ברחוב בניהו 21 בבית הצמוד למשפחת צור (שהיה עדיין רמטכ"ל) מצד אחד, ולשביל שהוביל לבית הספר מהצד השני. מאחוריהם גרה גאולה בן גוריון ומולם משפחת אילן ב"צריף" הנורווגי שלהם. אכן נאים היו השכנים. ב 1952 נולדה בתם הבכורה שירי, וב 1956 נולד מייקי, הבן הצעיר. 

ביל כץ, הנער היהודי מג'קסונוויל, שכבר בצעירותו הצטיין כקווטרבק בקבוצת הפוטבול "הנמרים" המשיך והצטיין לאורך כול חייו, אם כטייס הפצצה או כטייס ג'מבו של אל על. הוא הפך לטייס ראשי באל על ובהמשך לראש אגף מבצעים של החברה. בגיל 60 פרש מאל על והיה בין מקימי חברת "מעוף נתיבי אויר" חברת תעופה ישראלית פרטית אשר רוב טיסותיה היו בין נמל התעופה בן-גוריון ויעדים במערב אירופה. החברה, שהייתה חלוצה בישראל בהצעת טיסות שכר למערב, קיבלה היתר לטיסות בינלאומיות כבר ב 1981 והחלה בטיסות ב-1 בנובמבר אותה שנה. ביל כץ שהיה בין מקימי החברה הדריך את טייסיה וטס כמדריך עד גיל 65 בו פרש לגמלאות.

לינקים לביל כץ

וילאם (ביל) כץ בויקיפדיה
מתוך "מרקיע שחקים" היסטוריה תעופתית בישראל