כול אדם מורכב מכמה אספקטים בהם הוא מתייצג, שבכול אחד מהם הוא עושה דרך בפני עצמה, אך רק כולם יחד נותנים את התמהיל שמייחד אותו מכול שאר בני האדם. מנהיג שהוא גם צלם חובב, עם צורך עז להנצחה, דיפלומט שהוא גם סופר, איש רוח, איש מעשה ומצביא בה בעת - כזה היה יהודה בן דוד, מרחוב בת יפתח 14, איש ששילב את הטוב שבכול עולמותיו, והותיר אחריו מורשת מפוארת החרוטה ב 11 ספרים שכתב במהלך חייו הסוערים.

מנהיג
יהודה אמנם נולד באוהיו, ארצות הברית, אליה הגיעו הוריו בשל גירוש יהודי יפו  ב 1914 (הוריו עלו לא"י ב- 1905) אך בשנת 1920, עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבה המשפחה לארץ והתיישבה תחילה ביפו ואחר כך ברחוב שינקין, שהיה קצה תל אביב של אז. יהודה היה לדור הראשון שנולד וגדל בתל אביב, הוא למד בבית ספר עברי, סיים בהצטיינות את בית הספר היסודי והמשיך לתיכון הריאלי טכני מונטיפיורי הנחשב. תנועת הצופים הקימה "קן" לא רחוק מביתו, שבט "קהילה" – הראשון שבשבטי הצופים לדורותיהם. יהודה התמסר לתנועה, הפך רשג"ד ובהמשך – סגן ראש השבט. הוא אותת כבר אז על החומר ממנו היה עשוי.

בן 16 זומן לקורס מכי"ם כחלק מהכשרתו לארגון "ההגנה" ולאחר שהוסמך נשלח לתגבר את ההגנה על המושבה ראש פינה. כששב משם הפך מדריך בקורס המכי"ם בשפיה, ובן 18 נבחר לתפקיד שכנראה היה המכונן בחייו הצעירים. ב 1938 נוצר שיתוף פעולה מיוחד בין צבא הוד מלכותה ו"ההגנה" במטרה להקים כוח שיוכל להגן על היישוב היהודי מהפורעים הערבים. את הפיקוד על הכוח קיבל קפטן אורד וינגייט, ותפקידו המוצהר היה הגנה על קו צינור הנפט. שמו הרשמי של הכוח היה "פלוגות הלילה המיוחדות", והוא כלל את מיטב הלוחמים שיכול היה ארגון ההגנה להציע. יהודה בן דוד היה אחד מהם.

"קורס הסמלים" שהעביר וינגייט את חניכיו הצעירים, ובמיוחד השירות ביחידות בריטיות שפעלו בארץ באותה עת הפכו אותם לחיילים מקצועיים, ובאופן טבעי המשיכו החניכים לשמש כמדריכים ב"הגנה" כששוחררו מהשירות. שנתיים אחר כך, ב 1941, כשהוא בן 21, הוא נשלח לקורס מ"מים של ההגנה בג'וערה, ובהמשך סיים גם קורס קציני חבלה. עם סיום מלחמת העולם השנייה, כשהוא בן 25, עם ניסיון של 11 שנים של פעילות סמי-צבאית, נשלח להקים את בסיסי "ההגנה" באירופה. בבסיסים אלו הוכשרו צעירים שאך יצאו מהמחנות כלוחמים שלהם היה תפקיד מרכזי במלחמת השחרור (לוחמים שבחוסר צדק נקראו גח"ל – גיוס חוץ לארץ, להבדיך מהמח"ל – מתנדבי חוץ לארץ). הוא שירת כסגן מפקד ה"הגנה" בגרמניה, ובשיא תקופת הפעילות של "ההגנה" באירופה מונה למפקד אזור צפון אפריקה וצרפת ולסגנו של מפקד "ההגנה" באירופה, נחום שדמי.

ב 1948 שב לארץ, למלחמת העצמאות, מונה למפקד גדוד 71 בחטיבה 7, ונלחם במבצע חירם. ב 1950, כשהוא בן 30, הוענקו ליהודה בן דוד דרגות סא"ל שנחשבה דרגה בכירה באותם ימים. הוא מתמנה ראש אגף תכנון המלחמה באגף התכנון, ושנתיים אחר כך נשלח לשידרוג יכולותיו בקורס של פיקוד ומטה (פו"מ) עם שובו מוצב לחיל המודיעין. הוכחה לחשיבותו במערך יכול לשמש המינוי שקיבל מפקדו שאול אביגור מבן גוריון – לעמוד בראש ועדת חקירה שמטרתה לבחון את יעודם תפקידיהם ומבנם של שירותי הביטחון הישראלים. יהודה בן דוד מונה כדי לסייע בידיו במשימה  ענקית זו. באספקט הזה היה לבן דוד, סא"ל בחיל המודיעין, חלק ברור ומרכזי בתהליכים עתידיים הנמשכים עד היום. בהמשך שירותו מונה לעמוד בראש אגף מחקר בחיל המודיעין בתקופה שכללה בין היתר את מבצע סיני.


דיפלומט
בשנת 1958 שב יהודה בן דוד לפריז, כסגן נספח צה"ל (תחת פיקודו של שכנו לרחוב עוזי נרקיס) וקצין קישור לשירותים החשאיים, תפקיד רגיש ביותר שהכין אותו לקראת הפאזה הבאה בחייו. הוא השתחרר מצה"ל ב 1960, ומונה כשגריר הראשון של ישראל בסנגל ומאלי, שהיו חלק מהמדינות הראשונות שהשתחררו מהקולוניאליזם האירופי. על חוויתו כשגריר ישראלי ראשון בסנגל כתב את ספרו הראשון – "גרגר תירס לבן" (1967). 

בשנת 1970, מונה בן דוד לקונסול כללי בפריז, תפקיד בו הוא החזיק 4 שנים. תפקידו המרכזי כקונסול כללי היה הידוק הקשרים בין הקהילה היהודית החשובה של צרפת ומדינת ישראל. כחלק מפעילות ציבורית הוא הקים 1982 ביחד עם פרופ' הלברכט את המרכז "מורשת בית סבא" במסגרת הסוכנות היהודית. מרכז זה שם לו למטרה להחדיר המודעות לשיבות מורשת המשפחה, בין היתר בהבניה והטמעת פרויקט שורשים במערכת החינוך. פעילות זו נמשכה על לאמצע שנות ה- 90 (של המאה הקודמת). במקביל לכל פעולותיו הוא ידע למצוא זמן לכתיבה רחבת היקף.

בפרסומים רשמיים לא נמצאו פרטים המתארים את פעילותו הענפה של יהודה בן דוד כאיש מודיעין וכדיפלומט, אך ניתן ללמוד עליהם הרבה מהספרים שכתב אחר שפרש, סיפורים מרתקים, שזורים ביד אמן רגישה, מניפה של אירועים רבי מתח והמון טיפוסים שונים ומשונים אותם פגש במסגרת תפקידו.


סופר
גם נטייתו האמנותית של יהודה בן דוד התבלטה כבר מצעירותו, והתבטאה בחיבתו לצילום, שהיה באותם ימים בשחור לבן בלבד. מגיל צעיר מאד נשא איתו יהודה מצלמה בה הנציח את חבריו, את הפעולות, המחנות, והמסעות במסגרת תנועת הצופים, בשבט קהילה. גלריה נרחבת של צילומיו לאורך השנים הועלתה על ידי המשפחה לאתר "ביתמונה" ויש בהן לא מעט עוצרות נשימה. 

אך נפש האמן של יהודה רצתה לכתוב, ולא ויתרה על הרצון הזה עד שנכונו האמצעים. בגיל 47 הוא מפרסם את ספרו הראשון, "גרגר תירס לבן" וממנו נבקע המבוע, והספרים נבעו בזה אחר זה – שלל נושאים, גם דוקומנטרים וגם דרמטיים, מסופרים בדרכו הייחודית של האיש שאולי חווה את הסיפור באמת, ואולי דמיין אותו ממוחו הקודח, או איך שהוא מנסח את זה בפתיח לספרו "ריגול בשחור לבן" 2001.

הקדמה

היה או לא היה?
 

הספר "ריגול בשחור לבן" הוא פרי דימיוני, אך עשוי היה להתרחש באמת. הקורא, המבקר בעיני רוחו באיביצה, באפריקה ובצרפת, יכול להיות סמוך ובטוח שכול התיאורים הגיאוגרפים נכונים. ההתרחשויות הפוליטיות המתוארות בספר הן תערובת של הדימיון ושל המציאות. שמות שמות הגיבורים המככבים בו בדויים, אך שמותיהם של חלק מהמנהיגים המוזכרים שם אמיתיים. אחרי הכול, איזה טעם יש להמציא שם אחר לדה-גול, נשיא צרפת, או לסנגור, נשיא סנגל?

הדמויות המרכזיות בספר דימיוניות, אך רבים מהמאורעות המוזכרים הם פרי ההיסטוריה האישית שלי. בין השאר עמדתי בראש בסיס הגיוס במרסיי, הייתי נציג אמ"ן באירופה וכיהנתי כשגריר בפדרציית מאלי ודאקר. אפילו הזריקות היום יומיות שמקבל בועז בישבן התרחשו במציאות. אשר לרומן של בועז עם הסוכנת היפה – ישפוט הקורא לבדו...

ולא נותר לי אלא לאחל לקורא כניסה מהנה אל תוך עולם ההרפתקה, המתח והריגול שטוויתי לפניו מחוטי המציאות והדמיון גם יחד."

יהודה בן-דוד, צהלה, ינואר 2001

את סיפור חייה המרתק של סימון וורצברג יכולים וודאי בני משפחתה לספר גם אם תעיר אותם באמצע הלילה. אך מכיוון שלא תמיד יימצא לך בן דוד פנוי, וזה גם לא מכובד להעיר מישהו באמצע הלילה כדי שיספר לך סיפור, נביא אותו גם אנחנו כאן, לכבודה של אחת הנשים היותר מיוחדות שעשו את צהלה של פעם. סימון בן דוד, אשתו האהובה של יהודה בן דוד, ואמם האהובה של רפי רמי ונורית.

הוריה של סימון דמו זה לזו בעניין אחד לפחות – הם היו שניהם פולנים שגלו מגליציה ונאחזו בצרפת, בשטרסבורג אם לדייק. הם נשאו שלושה שמות שהשתנו בהתאם לצרכי המקום בו חיו – שמו העברי של אביה היה חיים, בגרמנית הוא נקרא קארל ובצרפתית שארל. שמה העברי של האם היה גיזל, ובהתאמה ג'יזל – גיזה בלום. הוא הגיע לעיר כבר בתחילת המאה, ב 1900, היא הגיעה אליה עשר שנים אחר כך, ב 1919, כששב חיים ממלחמת העולם הראשונה בה שירת כחייל בצבא אוסטרו הונגריה. נישאו השניים, והולידו שתי בנות – דורה ומנדה. חמש שנים אחר כך, ב 1924 עוקרת המשפחה מהעיר שהייתה ביתם ומתיישבת בעיר ליל, שם נולדת גם בתם השלישית – סימון. בת הזקונים. עוד ארבע שנים חולפות וב 1928 עוקרת המשפחה לארץ הסמוכה, בלגיה, ומתיישבת בעיר הגבול אנטוורפן, בה נמצאת באותה עת קהילה יהודית גדולה וחזקה. 

משפחת וורצבורג הייתה משפחה דתית, האב חיים היה חובש כיפה, ובימי שבת לא היו בנות המשפחה הולכות לבית הספר. מותר היה בו לשחק בכדור, אך לא לנסוע. באנטוורפן שכרו בני הזוג שני מלונות, האחד בעיר ושני לתקופת הקיץ, בעיר קנוק (Knokke) שעל חוף הים הצפוני ומסעדת חורף בעיר עצמה. רוב הלקוחות שלהם היו יהודים דתיים, בעיקר מאנגליה, שהקפידו על כשרות למהדרין. לצורך זה העסיקו בתי המלון רב קבוע, והוא הגיע גם מדי יום למסעדה. עסקי המלונאות דרשו את מירב תשומת הלב של ההורים, שדאגו דומה יותר לאורחים מאשר לעצמם – את הלילות היו עושים בני המשפחה בשני חדרי שינה מעל המסעדה, או במקום כלשהו מחוץ למלון, כשסימון ישנה פעם עם אחיותיה ופעם בחדר של ההורים.

כל שנה שנתיים עברו לדירה אחרת בסביבה. התחושה הייתה של ארעיות, ורוב ימיהן של סימון ואחיותיה התנהלו בבתי המלון על החוף. אחיותיה הבוגרות היו תמיד יחד, בחברת עוד בנות בגילן, והיא, הקטנה, נותרה בבדידותה, הלכה ונסגרה, עד שנהייתה סוג של ילדה מעט בודדה. אף שלא היה חסר כסף בבית (אם כי במשורה), והאחיות כולן היו תמיד לבושות כיאות בזכות כישרונה של אימן בתפירה, אוכל היה בשפע, וכמותו גם בידור, אך השנים ההן, שנות ילדותה של סימון, השניאו עליה את ענף המלונאות לתמיד.

חיי השפע היחסיים של המשפחה קרסו באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב 1939. הלקוחות היהודים של בתי המלון הפסיקו להגיע, והוריה של סימון נאלצו לסגור אותם ולשוב לאנטוורפן, גם המסעדה שם לא יכולה הייתה להצילם, לא היה להם מספיק כסף כדי לפתוח ולתפעל אותה. הם איבדו את הכול ומצאו עצמם עניים מרודים. מצב שלא הכירה סימון בת ה 13 עד כה, וכאילו לא הייתה זו מכה מספקת חלתה האם גיזה בסרטן, ונפטרה בשנת 1940.

הגרמנים נכנסו לאנטוורפן ושבוע אחר כך החלו לאסוף זרים למחנות עבודה. שהם ממיינים אותם לפי תאריך הגעתם לבלגיה. משפחת וורצבורג שנשאה דרכונים צרפתים נחשבה זרה, וכמו כול שאר המשפחות הזרות זומנה להתייצב למחנות העבודה. למזלה של המשפחה ארעה טעות ביורוקרטית במשטרה המקומית, והם מצאו את עצמם חופשיים עם אשרת נסיעה מאנטוורפן לפריז. שלושת הבנות נשלחו לבדן, אביהן חיים נותר מאחור, בתקווה להציל משהו מעסקיו, או למכור את דירתם.

שלושת האחיות הגיעו לפריז שהייתה תחת כיבוש הנאצים, התארחו זמן קצר אצל בני משפחה, והמשיכו, שוב בעזרת אישור שהשיגה דורה הגדולה, אל החלק שנקרא באותה עת "צרפת החופשית" הן הגיעו לוורז'ן, עיירה קטנה בה התגוררה דודתן אחות אביהן אנה מנדל, ובנה שלימים יהיה הפנטומימאי הדגול מארסל מארסו. הבית היה בן חדר אחד, ובהמשך שניים, ובהם הצטופפו כולם. משפחת מנדל קיבלה אותם בחום, למרות התנאים הקשים. חיים האב הצליח לחבור אליהן בשלהי 1941, אך בלי תעודות, כלא חוקי. שתי אחיותיה נשלחו לאחיות אחרות של אביהן, היא נשארה עם אנה דודתה (אמו של מרסל מארסו), בבית הצפוף, חוברת אל מארסל ומתחילה ללכת אתו לבית הספר. היא מרגישה כאורחת רצויה בבית דודתה, אך הבית הצפוף לוחץ עליה. אחותה מנדה עוזבת את המשפחה, יורדת לריביירה, והופכת למבריחת יהודים לספרד. בסוף 1942 היא חוטפת הרעלת דם ומתה. היא בת עשרים במותה. 

סימון כמעט בת שש עשרה כשהיא עוברת למעון לילדים של אגודה יהודית לעזרת הילדים לא רחוק מבית דודתה. זאת הייתה חברה יהודית שקיבלה כסף מהג'וינט ומארגונים דומים, עזרה להסתיר ילדים ולהבריח אותם, וסייעה למשפחות עם ילדים שנתקלו בבעיות שונות. מאוחר יותר גם חילקה להם ניירות מזויפים השנה היא כבר 1943 צרפת כולה כבר כבושה על ידי הגרמנים, אחותה הגדולה דורה הולכת לשמש כעובדת סוציאלית במחנות לזרים שרובם היו יהודים, במסגרת החברה לעזרת הילדים, וממשיכה לעבוד בה עד סגירתה, ב 1944.

ב 1943 החלו רדיפות  היהודים בדרום צרפת, ושוב היה על האחיות להימלט. סימון הצעירה עברה לשוויץ עם עוד כעשרים ילדים של "החברה לעזרת הילדים" ברכבת. מסע הרכבת  נקטע על ידי אנשי המחתרת הצרפתית, שהעלו אותם על רכבת חילופית, שלקחה אותם כול הדרך עד העיר אנסי, ליד האגם המפורסם. שם נעצרו כול עשרים הילדים, סימון הייתה הבוגרת שבהם, והובלו לבית הסוהר המקומי על ידי חיילי  המיליציה הצרפתית. סימון ביקשה להודיע לאנשי "החברה לעזרת הילדים" את מצבם, ואלו  לא אכזבו והגיעו כדי לשחררם. תוך 24 שעות הועברו כול הילדים לשוויץ. יממה אחר כך נכנס הצבא הגרמני לאזור. 

בשוויץ לא קיבלו ילדים מעל גיל 16, אך סימון, שעברה במעט את הגיל עדיין זכתה להיחשב כאן ככזו. היא הייתה המבוגרת  בקבוצת הילדים, ושלא כמותם היא נשלחה למנזר אליו נשלחו כול הבנות מגיל שש עשרה עד עשרים. השהות במנזר הייתה די נוראה, תחת מנהלת גרמניה רווקה וקשוחה, בלי חימום בחורף הקר, עם אוכל דל, או בלי אוכל בכלל, "ומי שהתנאים הללו לא התאימו לה", אליבא למנהלת, "היה מוזמן לשוב אל המקום שממנו הגיע", שהיה מן הסתם גרוע לא פחות. סימון הצעירה, שכבר אז התבלטה כמרדנית, וכאחת שלא אומרת "כן גברת" "לא גברת" מצאה את עצמה מהר מאד מועברת למחנה הכללי, בעיר לוזאן. 

סימון משובצת לעבודה במחנה – בעיקר כמנקה במטבח ובעבודות דומות. התנאים במחנה לא רעים, והיא נשארת בו עד סוף שנת 1944 אז היא מוברחת בחזרה לצרפת בזכות דודה, מבריח גבול ידוע בין צרפת לשוויץ בשם ג'ורג' לואנג'ה. היא מוצאת עבודה בארגון ההצלה "החברה לעזרת הילדים" בעיר אלמס שעל הגבול. באותה עת המדינה כבר הייתה משוחררת, המלחמה עדיין ניטשה, אך בצפון כבר התחילו להחזיר ילדים, והם הגיעו ברכבות עמוסות ילדים אל תחנת הגבול באלמס. סימון כבר הייתה אחת מהצוות שקיבל את הילדים ודאג לשלחם לבתיהם. 

כשמסתיימת המלחמה, ב 1945, עוזבת סימון את עיירת הגבול, אך לא שבה אל בית אביה. היא כבר בת שמונה עשרה, ואביה התחתן במהלך שנות המלחמה עם אישה אחרת תחת אמה. היא שבה לפריז, וממשיכה לעבוד שם בעבור החברה לעזרת הילדים עוד שנתיים. היא גרה במעון שהקימה אגודה אמריקאית של נשים, לנערות מגיל 17 עובדות או לומדות, כמה נערות בחדר. התנאים היו טובים, והמגורים נוחים. סימון הצעירה חיפשה עבודה חדשה וזו נמצאה לה – ההגנה חיפשה פקידה. היא קיבלה את התפקיד. 

זה היה משרד סודי שהווה את הקשר בין ההגנה לבין ההגנה בארצות צפון אפריקה. סימון הצעירה, שהכירה עד אז את הציונות בזכות קופסאות קרן הקיימת להן הייתה תורמת, הפכה לשותפה לחזון המדינה שבדרך. תפקידה היה לנהל התכתבות מוצפנת עם צפון אפריקה. את הוראותיה הייתה מקבלת מפול, (אברהם פולונסקי, הקים את המחתרת היהודית בצרפת שהתמחתה בניירות מזויפים  כבר ב- 1940) אך גם אותו הייתה רואה רק פעם בכמה ימים, כשהייתה מגיעה למשרדו בכדי להחתימו על המסמכים. היא הייתה בת עשרים בסך הכול, אך עצמאית מאד בשטח. היא הגיעה ועזבה את המשרד על פי זמנים שנקבעו לה, ניהלה שגרה די קבועה עד שיום אחד שבה למשרדה, וגילתה בו לתדהמתה איש מבוגר שישב, לא פחות, עם רגליו על השולחן. היא עדיין לא ידעה זאת, אך האיש הזה, יהודה בן דוד, היה האיש שנקבע לה בשמיים, הזיווג שלה.