סיפורה של משפחת שנן רווי בטרגדיות קשות, שכן שלושת ילדי המשפחה, מיקי, מירה ורוני נפטרו טרם זמנם, כל אחד בנסיבות אחרות.
אך נאמץ נא את גישתה האופטימית של רות שנן, את מבטה הצלול ואת חיוכה העדין, כדי לראות בסיפור המשפחה, סיפור של תקווה, סיפור של מאבק בכאב השכול, וסיפור של נחמה והשראה לדורות הבאים של משפחת שנן, ולמי שמכיר את המשפחה המופלאה הזו.

המידע נאסף מעבודת שורשים של שרון, בתו של רוני, מידע בראיונות עם שכנתה שילה ברק, והראל גילוץ, בן אחותו של סאני.
אספנו כמיטב יכולתנו תמונות של אושר, מחייי משפחת שנן היקרים זכרם לברכה, כדי שתהיה לנו נחמת מה במסכת הכאב והשכול שמשפחה אהובה זו עברה.

ישראל נולד ב1917 בלונדון שבאנגליה כבן הבכור לאם צירל (לבית ולקובסקי) ולאב אלכסנדר טסל,
צירל אימו נולדה בוילנה ואביו ברוסיה, אחרי ישראל נולדו אחותו רות שהצטיינה בספורט והיתה מורת ספורט בלונדון (ראה משפחת גילוץ, באתר צהלה של פעם), ואחותו נעמי שהצטיינה במוסיקה. בלונדון, אלכסנדר היה מורה לעברית וצירל יצרה מחוכים.
סאני למד מתמטיקה והוראה באוניברסיטה של לונדון, והיה בשנת 1938-1939 סגן נשיא הסטודנטים, לאחר מכן עבד עבור משרד התעופה הבריטי.
בתנועת הבונים בה היה פעיל, בגיל 29 , פגש את רות שכטר שהיתה בת 20 , והם נישאו בשנת 1947 ועלו לארץ להקים את משפחתם ואת המדינה שבדרך.
בארץ סאני עבד כמורה וחינך בבית ספר לחקלאות בפרדס חנה, במאי 1948 התגייס לחיל האויר , ושירת 18 שנה עד לשנת 1964. הוא היא מפקד "ענף 4" (לימים להק מודיעין בחיל האוויר. בתפקידו זו יזם והפעיל את התרגיל הכלל חיילי הראשון. לאחר מכן שרת כנספח האווירי בפריז. הוא השתחרר בדרגת בסגן אלוף, ולאחר מכן עבד במשרד הבטחון עד גיל הפנסיה.  בין 1964 ועד ליציאתו לפנסיה בשנת 1982 נשלח סאני עם משפחתו לכמה שנים, למשימות בטחון בצרפת ובבלגיה. ואת תרומתו לביטחון המדינה, פרט שניתן רק לדמיין, להעריך ולהוקיר, שכן דבר עבודתו ופועלו  למען המדינה בשרות החשאי, לא יזכו לחשיפה.
כשיצא לפנסיה עסק סאני בפעילות אינטנסיבית של  התנדבות ועזרה לזולת, עובדה שלא הייתה ידועה לחבריו ושכניו. סאני היה אדם צנוע מאוד, וחכם מאוד, והוא התנדב במתן שעורי עזר לחיילים שהתכוננו לבחינות בגרות. במשך שבע שנים ביקר באופן קבע במרכז שיקום נפש בפ"ת, ולימד ילדים נכים, פגועי מוח, מתימטיקה ואנגלית, וכן ניהל חוג לעברית לקשישים. מלבד זאת שיחק סאני בתיאטרון אנגלי בישראל משנת 1964 ועד 1993.

רות נולדה ב1926 בוינה שבאוסטריה. אמא חנה שכטר לימדה פסנתר, ואביה שמחה שכטר היה איש עסקים. וינה היתה עיר מקסימה השוכנת לרגלי ההרים עם נהר ירקרק, אך את הפסטורליה הזו הפרו רוחות המלחמה, ובעקבות ליל הבדולח, בשנת 1938, ועם עלייית הנאצים והתגברות הסימנים לשואה, הקהילה היהודית והלא "ארית", ארגנו הברחה של 12,000 ילדים יהודיים ולא יהודים אל מחוץ לאוסטריה וגרמניה, במבצע שנקרא בגרמנית "משלוח הילדים ", ובמסגרת זאת, נשלחו רות בת ה-12 ואחותה הקטנה בת ה-6 לילי, עם קבוצת ילדים יהודים לבתי יהודים באנגליה. כל ילדה נשלחה למשפחה אחרת. בגיל 17 סיימה רות את לימודיה ועברה את בחינות הבגרות באנגליה. היא נשארה בלונדון כיוון שבאירופה המלחמה עוד היתה בעיצומה. בתנועת הבונים, שהיה המרכז החברתי של יהודים צעירים בלונדון, פגשה בגיל 20  את בחיר ליבה, סאני בן ה29 גבוה ויפה תואר. שכנתה  שילה פגשה אותה מאושרת ברכבת התחתית בשנת 1947 וסיפרה לה שהם מאוהבים ושהיא מאורסת לסאני.
לנערה זו שנאלצה לעזוב את בית הוריה בוינה בגיל 12, ולעבור ללונדון, ואחר לעבור את מלחמת העולם השניה, תחת הפצצות הגרמנים ב"בליץ", מציאת אהבה ובניית עתיד משותף עם סאני, הצעיר הנאה, היתה בהחלט מציאת ערוץ לאושר ולתקווה בחיים, לאחר כל הסבל של 8 שנות ניכר ומלחמה.
ממשפחתה של רות שרדו מעט את השואה, רות היתה מספרת על חגיגות משפחתיות של ליל הסדר בפולין, ומכל המשפחה נשארו רק בן דודה נפתלי, ובת דודתה אסתר. (הוריה ולילי שרדו).
חתונת בני הזוג נערכה בצניעות כיאה לזוגות שהתחתנו לאחר המלחמה, אך האושר גאה והתקוות הפכו למציאות עת סאני ורות עלו לישראל, ובנו את ביתם ומשפחתם.
ביתם הראשון בארץ היה ביפו, מיכאל נולד 1949 כבן הבכור. ובאותה דירה עברו לגור גם שילה וסם ברק, אותם הכירו מאנגליה.
מאוחר יותר כאשר הוקמה צהלה, קנו משפחת ברק ומשפחת טסל (שנן) בית דו משפחתי בצהלה, ועברו לגור יחד, ונשארו להיות שכנים קרובים, וילדיהם גדלו יחדיו. 

אודות ה"קינדר טרנספורט"

הקינדר־טרנספורט )מגרמנית:(Kindertransport" 
משלוח ילדים 12 אלף ילדים יהודים וילדים נוצרים לא ארים נשלחו ברכבות משטחי גרמניה.
אחת מדמויות המפתח בהנעת תהליך הקינדר-טרנספורט היה וילפריד ישראל, סוחר ופעיל ציוני מברלין, שבעזרת קשריו בבריטניה הצליח להביא את העניין לתודעת ראשי הציבור היהודי בפרט והבריטי בכלל וגם לארגן בגרמניה גופה את המסע..
פעילה מרכזית נוספת בהצלת הילדים ובדאגה לקליטתם לאחר הגעתם לבריטניה הייתה ברטה ברייסי, חברת אגודת הידידים הקוויקרית. יחד עם קוייקרים נוספים נסעה לברלין במסגרת משלחת חירום כדי לעמוד על המצב הקשה לאחר ליל הבדולח.

ב-15 בנובמבר 1938 נפגש ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין עם משלחת של יהודים בריטיים מהוועד למען יהודי גרמניה, בראשם הלורד הרברט סמואל. סמואל האיץ בצ'מברלין להסכים לקליטת כמות גדולה של ילדים, שאינם מתחרים בשוק העבודה. בדיון בפרלמנט הבריטי ב-22 בנובמבר 1938, שיוחד לבעיית הפליטים, הביע שר הפנים נכונות לקלוט ילדים פליטים בתנאים של פליט במעבר. הילדים לא יורשו לעבוד, אלא יקבלו הכשרה מקצועית, ובסיומה יידרשו להגר מבריטניה.
הקהילה היהודית התחייבה לערוב לעלויות הנסיעה והקליטה של הילדים בסכום של 50 לירה שטרלינג לכל ילד (בערכים של אז, סכום השווה לכ-1,500 אירו כיום), הבטיחה לקלוט את הילדים בכל רחבי בריטניה ולדאוג לחינוכם. הכוונה הייתה לאחד את הילדים בנקודת זמן מאוחרת יותר עם הוריהם ולהביא לשיכונם בארץ ישראל, שהייתה אז תחת מנדט בריטי.
 
ימים אחדים לאחר הפגישה הקלה ממשלת בריטניה את תנאי ההגירה, ופורסמה קריאה לציבור הבריטי לקלוט ילדים במשפחות אומנות. ילדים ובני נוער יהודים עד גיל 17 הורשו מעתה להגר לבריטניה, בתנאי שיימצא מי שייקח אותם תחת חסותו. לא הוטלה כל מגבלה על מספרם של הנקלטים. את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח.

בשנת 1949 נולד מיקי הבכור. רות היתה בת 23 וסאני בן 32.
ב-1951 נולדה מירה הבת השניה,
ובשנת 1957 כשהיה סאני בן 40 נולד רוני.
 
 
מיקי היה תלמיד מצטיין, ומדריך אהוב בצופיי צהלה, מלבד זאת היה מארגן "חבורות" של אחיו הצעיר רוני וחבריו. חבורה אחת היתה עם רוני שנן, מיכי אשד, אילן ותמר ברק ודויד רנוב (הכותב), לחבורות היו מסדרים, משימות, ססמאות ופעילויות בשכונה.
מיקי התגייס לשיריון, ונהרג בשנת 1970 בדרכו לבסיסו בתאונת דרכים והוא בן 20. מיקי היה מוכר ואהוב מאוד בשכונת צהלה ומותו השאיר פצע עמוק בלב משפחתו וחבריו.
עולמה של המשפחה התהפך, ושמחת החיים כמו פרחה מחיק המשפחה האהובה על שכניה וחבריה בשכונה.
רות וסאני ההורים התמודדו כל אחד בדרכו בטרגדיה האיומה שפקדה אותם.
רות שקעה לתוך עולם היצירה ויצרה יצירות זכות ויפיפיות. וסאני השקיע עצמו בהתנדבות לזולת, לחיילים, ולטיפוח גינת הקקטוסים המפוארת בגינתו אליה היו באים ילדי השכונה לחזות בפלאי הבוטניקה שפרחו מידיו של סאני.

מירה הבת השניה נולדה ב1953 היתה נערה חיננית. היא התחתנה עם בן צהלה איתן דוידזון, וילדה 3 ילדים. בשנת 2006 נפטרה בגיל 53 ממחלה קשה.

רוני הבן השלישי, נולד ב1957 והיה נער אהוב וספורטאי מצטיין, בעיקר בענפי השחייה. בשרותו הצבאי, הלך בדרכו של אביו ופעל בשרות בטחון המדינה במשך שנים רבות. הוא נישא פעמיים.
בשנים האחרונות רוני היה מקפיד לבקר אצלה פעמיים בשבוע, לסעוד אותה ולדאוג לכלל מחסורה. רוני נהרג בתאונת דרכים בעת נסיעתו לבקר את אימו ב-2018 והותיר בלכתו בשנת 2018 ארבע בנות ושתי נכדות.
האם רות נפטרה כמה חודשים לאחר מכן, לאחר ששכלה את שלושת ילדיה.