יהודה ומרים רוזן: סיפור אהבה קצר

מאת- עמנואל רוזן ואלישבע אוה דימנד

היא כתבנית במטכ"ל שנמצא אז עדיין על ראש גבעה ברמת גן. אחת מכמה שאמורות להפוך טיוטות שקצינים משרבטים בכתב ידם למסמכים רשמיים של הצבא שזה עתה נולד. אצבעותיה הדקות טסות על המקשים ויש לה הספק מרשים במיוחד. כדי לעמוד בקצב היא רק מבקשת דבר אחד: שהטיוטות שנותנים לה ייכתבו בכתב יד קריא, לא כמו הכתב של הקצין ההוא, איך קוראים לו, שאי אפשר להבדיל בין הצדי לדלת שלו. 

הוא קצין צעיר באגף כוח אדם, אחד מאלה שמנסים לעשות קצת סדר בבלאגן. יש לו דווקא כתב יד ברור (יש אומרים שאפילו יפה), אבל בלהט העשייה הוא לפעמים נחפז. הזמן קצר והמלאכה מרובה. צריך לארגן את צבא הקבע, למסֵד ענייני תשלומים ותקציבים. העיקר: צריך לטפל באנשים. צבא זה לא מקום עבודה רגיל. חיילים וקצינים נמצאים בשטח, לפעמים לתקופות ארוכות, צריך לעזור להם עם דיור, בנקים ואלף דברים אחרים. הוא תמיד עסוק ורץ מעניין לעניין. יום אחד עוצר אותו חבר, אחת הפקידות מתלוננת על כתב היד שלו.

קצין צעיר נכנס לחדר הכתבניות. "שמעתי שיש לך בעיה עם כתב היד שלי," הוא אומר.

הם שונים זה מזו. הוא חדור הכרה ציונית, אידיאליסט חסר תקנה. היא קצת מסויגת, בת נאמנה לאביה, עורך דין מגרמניה שהגיע לארץ ב1933 לאחר שנמנע ממנו לעסוק במשפטים בגרמניה הנאצית והפסיד את כספו במפעל שניסה להקים בארץ. למרות זאת, יש להם גם הרבה משותף. שניהם אנשי סֵפֶר, שניהם צמאי דעת, שניהם אנשים עדינים.

ב29 באפריל 1949 יום שישי, מרים ויהודה מתחתנים. חתונה צנועה בשתיים עשרה בצהריים ברחוב המלך ג'ורג'. באותו חודש, הרמטכ"ל יעקב דורי ממנה את יהודה לקצין מטה לבעיות ארגוניות באכ"א. הם גרים בדירה קטנטנה ברחוב רש"י שתמיד מלאה באנשים ובעשן. יהודה אינו מאלה שמשאירים את העבודה במשרד, אחד הנושאים שבראש מעייניו: שיכון אנשי צבא הקבע. על קפה וסיגריות מדברים על הקמת שכונות בכל הארץ: ליד דרך השלום, שכונה ליד חיפה, ברמת גן ואחת מעבר לירקון ליד הדר יוסף.

עוד דברים מטרידים אותו, מה יקרה עם כל אנשי צבא הקבע הצעירים האלה בעוד שלושים או ארבעים שנה? הוא מתחיל לעבוד על חוק הגמלאים ופנסיה לחיילים בשרות קבע. גם מרים יודעת משהו על חוק. בתיכון אמנם נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לעזור לכלכלת המשפחה, אבל ברגע שהתאפשר, השלימה את לימודי התיכון והחלה ללמוד משפטים בשלוחה של אוניברסיטת לונדון בתל אביב. בתחילת 1948 הודיעו לה שהיא עברה בהצלחה את מבחן הביניים במשפטים. איך תמשיך את לימודיה לא ברור לה עכשיו, אבל בינתיים היא עוזרת ליהודה פה ושם. 

ב 1950 יהודה מתמנה לראש ענף תנאי שרות ותקציבים במטכ"ל ובאותה שנה, שמחה אדירה: נולדת בתם אלישבע ושניהם ברקיע השביעי. בחודשים הראשונים הם גרים עם התינוקת ברחוב רש"י, וכשיהודה חוזר הביתה כל ערב הוא חייב לשמוע: מה אלישבע עשתה היום? באותה שנה הם עוברים לשכונה החדשה ליד הדר יוסף--צהלה. בית דו-משפחתי צנוע ברחוב שעדיין אין לו שם (מאוחר יותר יקראו לו רחוב שמגר). יהודה וחבריו עדיין מתלבטים בקשר לשמות הרחובות. רעיון אחד הוא לקרוא לרחובות על שם חטיבות צה"ל: גולני, גבעתי, עציוני (שלימים ייקראו המצביאים, אבנר ויואב, בהתאמה). בינתיים הכתובת היא בית מספר 6, צהלה. עוד בעניין שמות: טובה ארוך, הבת של השכנים בדלת ממול מתלהבת מאלישבע הפעוטה, אבל השם אלישבע נשמע לה מסורבל מדי. "נקרא לה אוה," היא מציעה.
 

יהודה נשלח לצרפת ולאנגליה להבין איך הצרפתים והבריטים מטפלים בענייני הפנסיה והתשלומים בצבאות שלהם. הוא שולח מכתבים למרים. הוא איש של תקציבים ומעשים, אבל גם של מילים ורגשות, בעיקר עכשיו: "איך אתן שם? כתבי לי על אלישבע" הוא כותב מאחת מנסיעותיו. "כבר מזמן לא הרגשתי צביטות געגועים כאילו כמו ביום הראשון הזה מחוץ לבית. מה קורה איתי?"

הוא מייצג את צה"ל במפעלים הכלכליים השונים. הוא חבר הנהלת בנק אוצר החייל, חבר הנהלת השק"ם והכי חשוב, חבר הועדה לשיכון אנשי צבא קבע עם צבי צור, שמעון פרס, פנחס ספיר ואחרים. בפברואר 1953 יהודה ומרים מביאים עוד תינוק לבית בצהלה. טובה, הבת של השכנים שוב מתלהבת:
"איך קוראים לו?" טובה שואלת.
"עמנואל," מרים משיבה.
"טוב, אז נקרא לו מנו," טובה מחליטה.

חודשיים אחרי שמנו נולד, עוד מינוי: היועץ הכספי לרמטכ"ל. מרים מטפלת בילדים בבית, ויהודה נכנס מיד להכנת התקציב לשנה הבאה. ישיבות עם משרד האוצר ומשרד הביטחון. הוא אינו מזניח את שכונת צהלה האהובה ואת החזון של שיכון אנשי צבא הקבע. הועדה מקימה את מעוז אביב, נוה מגן, בונה בחיפה, רמת גן ובמקומות אחרים בארץ. ואז יום אחד, מַכָּה: ליבו כורע תחת העומס ויהודה נלקח לתל השומר.

"אבל כבד השרתה הידיעה על מותו של סגן אלוף יהודה רוזן" כותב עיתון במחנה. "בהלויתו שנערכה ביום שישי שעבר השתתפו אלפי אנשים, ביניהם ממלא-מקום שר הביטחון, מר פנחס לבון, הרמטכ"ל רב אלוף מרדכי מקלף, קציני צה"ל גבוהים וחיילים רבים. יהודה נפטר ביום ההולדת ה36 שלו. על הקבר סופד לו אהרון זאב, קצין חינוך ראשי ומשורר (שכתב בין היתר את "אנו נושאים לפידים"): "אהבנו אותך יהודה, חבריך אהבוך – אהבנו את אצילות הופעתך, את צניעות הליכותיך, את נועם מגעך, אהבנו את מסירותך ונאמנותך הגדולה. גם אתה – האהבה הייתה מקור מעשיך."
 

הייתה לנו ילדות מאושרת. זו הייתה מטרת חייה של אימא והיא עמדה בה בהצלחה יתרה. אימא לא הייתה אישה עליזה וקשה להאשים אותה. היא נעקרה מארץ הולדתה בגיל 11, חוותה את עוניים של הוריה בארץ, והתאלמנה בגיל 31. כאילו לא היה די בכך, ב-1957 נחתה על אימא מכה נוספת כשאביה שם קץ לחייו לאחר ביקור בגרמניה, מולדתו הישנה. למרות כל זאת, אימא ממש לא הייתה אדם מר או מדוכא. היא הייתה פייטרית שקטה שבחלה ברחמים עצמיים והייתה נחושה בדעתה לתת לנו הכול.

איך ממשיכה אישה צעירה עם שני ילדים ומשכנתא? כמו בשוּרוֹת של אהרון זאב: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו," אימא לא סמכה על ניסים. מכונת הכתיבה שהפגישה אותה עם אבינו, הביאה גם לחם לשולחננו. היא מצאה עבודה אצל עורך דין יקה ברחוב אלנבי, הייתה קמה בבוקר, מכינה אותנו לגן ולבית ספר, לוקחת 23 לתחנה המרכזית ומשם ממהרת ברגל למשרד. כשהיינו חוזרים, אורה העוזרת חיכתה לנו, ובימים שאורה לא באה, המפתח חיכה בדלי שבמרפסת המטבח. קצבה ממשרד הביטחון עזרה במידה, ובלילות היינו נרדמים לסטקטו של מכונת הכתיבה, כשאימא השלימה את הכנסתה בהדפסת מכתבים בעברית גרמנית ובאנגלית. סיגריה במאפרה, טאק טאק טאק, שיעול. סוף שורה. צלצול.

"זה לא היה פיקניק," אימא כתבה פעם כששאלנו אותה על אותה תקופה. היא זכרה שתמיד הייתה עייפה ולא היה לה מספיק כסף. אבל, היא הוסיפה, אסור לנו לשכוח שהייתה לה הרבה עזרה מאומה, אופה ואורה ("מצחיק איך רק האות השלישית מתחלפת," היא העירה). אורה הייתה העוזרת האהובה שלנו שבאה פעמיים בשבוע מהדר יוסף הרחוקה וספרה לנו סיפורים על חייה בתימן הרחוקה עוד יותר. כשעדיין היה בחיים, אביה של אמא (שקראנו לו אופה) היה בא אלינו בשבת, מביא לנו "שָבֶּס בונבון" (סוכריות שבת, צבעוניות ממולאת בשוקולד) ומרעיף עלינו אהבה. אבל אין ספק שאומה, הסבתא היקית שלנו, עשתה יותר מכל אדם אחר כדי לעזור (למרות כאבה על מות בעלה, ועל אמה שחזרה לגרמניה מתל אביב ב1936 ונספתה בשואה). עם חיוך על פניה ושקית פיסטוקים בידה, היא הייתה מגיעה בימי שבת ולוקחת אותנו שפַאצירֶן (לטייל) בשדות מסביב לשכונה. היא הייתה זאת שהכינה את התחפושות בפורים, לקחה אותנו לסרטים בקולנוע אסתר שליד ביתה, והכירה לנו את חיי הכרך תל-אביב. בימי שישי היינו לפעמים נוסעים לארוחת ערב אצל אחיו ואחיותיו של אבא שהקיפו אותנו בחום, לימדו אותנו לאהוב גפילטה פיש ורגל קרושה וערכו לנו הכרה עם נרות שבת וקידוש. מגיע גם לצהלה קרדיט ענק על הילדות המאושרת שלנו. הרגשנו בבית אצל כל משפחה (משפחת ארוך, ילין, לוריא, ורבות אחרות). ילדי רחוב שמגר היו כמו אחים ואחיות עמם בילינו שעות במחבואים, "פינות", סטנגה ודוּדֶס, עד שהאימהות היו צועקות שזהו, עכשיו די, זה ממש זמן לארוחת ערב. כשהתבגרנו קצת, הפעילות בצופים מילאה את חיינו, ושבט צהלה היה בעצם בית ומשפחה.

אבל עם כל העזרה הרבה, בסופו של דבר, זו אימא שהייתה לנו גם אימא וגם אבא ודאגה שיהיה לנו הכול. זה היה פרויקט חייה, ולא נשאר לה זמן להרבה דברים אחרים. כך שבשנים הראשונות חיי החברה של אימא היו מצומצמים למדי. בימי שישי השכנים דוד ואמיליה ארוך היו באים לשחק קלפים. ב1963 היא נסעה לטיול באירופה עם השכנים, עוזי ושרה ילין. מרים טולקובסקי, חברתה בנפש עוד מימי בית הספר, שימשה כ"יועצת האופנה" של אימא והייתה מעבירה אליה שמלות לאחר שלבשה אותן. ("את זה ירשתי ממרים," אימא הייתה אומרת בחיוך כשהופיעה עם איזו שמלה אופנתית).

את חלומה לסיים את לימודי המשפטים מעולם לא הגשימה, למרות זאת, אימא עסקה כל חייה בעזרה משפטית לניצולי שואה. באופן רשמי היא הייתה מזכירה של אותו עורך דין יקה, אלא שברבות השנים, התמחותה בענייני פיצויים מגרמניה אפשרה לה להילחם בשמם של רבים מיוצאי מרכז אירופה ולהבטיח שיחיו את שארית חייהם בכבוד. עם הזמן גם מצבה הכלכלי השתפר. אמא עברה את הטסט (טוב, לא במכה ראשונה אלא במכה השביעית) והיא קנתה רנו 8! עכשיו גם התחילה ללכת לקונצרטים, התחילה ללמוד צרפתית אצל יעל בינשטוק (שהייתה בין חברותיה הטובות), להתעמל אצל חסיה, ולקרוא לקרוא ולקרוא. מוסיקה וספרים מילאו את עולמה. בשבת בבוקר תמיד הסתובב תקליט של ברהמס, שוברט או מוצרט על הפטיפון שמאחורי מיטתה, כשהיא מנקה את ספריה או מארגנת את הבית. הכול בשקט. אימא אהבה אנשים, אבל האמת היא שהכי אהבה להיות עם עצמה ולהתכרבל במיטה עם ספר טוב, אם צחקנו עליה כשדיברה לעצמה, היא היתה יורה בחזרה: "מגיע לי לנהל שיחה אינטליגנטית מדי פעם." בכלל, היו לה שורות מחץ מוכנות לכל אירוע. אם אמרת לה שמישהו מתחתן, היא הייתה שואלת: "נגד מי?" לפני שנת הצהריים שלה, היא נהגה להודיע: "אם מישהו מתקשר, תגידו להם שמתתי". אם היינו רואים פיסת אמנות מכוערת בחלון ראווה, היא הייתה מזהירה אותנו: "אם לא תתנהגו יפה, אני אקנה לכם את זה!"

חמש שנים אחר מותו בטרם עת החליטו חבריו לדרך של סא"ל יהודה רוזן ז"ל להנציח את זכרו בלב השכונה שהייתה לביתו, ושהוא היה אחד מהדוחפים להקמתה. ההחלטה להנציח את זכרו של סא"ל יהודה רוזן שיקפה את ההערכה הרבה שאנשי צהלה, עיריית תל-אביב, והועדה לשיכון אנשי צבא קבע רכשו לאיש שהיה מיוזמי מפעל השיכון לחיילים בשרות קבע ו"הנושא בעול מפעל זה". 



הודעה על טקס פתיחת גן יהודה, על החתום סעדיה שושני, שעל שמו הוקמה גינה ציבורית אחרת, גדולה ונהדרת, בשכונת רמת החייל הסמוכה לצהלה.

ההזמנה הרשמית לפתיחת הגן, למקורבים בלבד. טקס הפתיחה נערך ב 31.7.1958 ובעיתון "קול העם" של אותו יום פורסם כך:

"היום אחר הצהריים ייפתח בשיכון צהלה שבצפון תל אביב, גן עירוני חדש. הגן ייקרא "גן יהודה" ע"ש סגן אלון יהודה רוזן שהיה ממייסדי שכונת צהלה. הגן שנמצא בחלקה הצפוני של השכונה משתרע על שטח של חמישה דונמים. בגן ניטעו עצי אורן ממינים שונים, ועצים עליים. כן הותקנה בגן פינת משחקים מיוחדת בשביל ילדים. הגן העירוני החדש ישרת את תושבי שיכון צהלה וכן את תושבי המעברה הסמוכה לשיכון זה. בטקס פתיחת הגן לציבור שיערך בשעה 6.00 אחרי הצהריים, ישתתף סגן ראש העירייה וראש מחלקת הנטיעות ס. שושני."

גן יהודה – עדות אישית
קטע מפוסט על גינות ציבוריות בצהלה.

"...גינות ציבוריות נוספות הוקמו, אחת מהן על משטח החול שמול המקום בו ניצב באותם ימים צריף הצופים, (לזכרו של גורי שרון ז"ל בן מחזורי) ואחת בפינת בת יפתח וברק, על משטח החול ששימש שנים רבות כמגרש כדורגל על שער אחד לילדי הבתים הסמוכים, אך אף אחת מגינות צהלה לא התקרבה אפילו לסכן את ההגמוניה של הגינה היחידה שהייתה הגינה הציבורית המפותחת והמטופלת - גן יהודה, על שמו של סא"ל יהודה רוזן, ממייסדי השכונה. האיש שהקים ותכנן את כול מערך תנאי השירות לאנשי צבא הקבע, הגה את השק"מ, את בנק אוצר החייל, ועוד מפעלים שנועדו לשפר את תנאי השירות של חיילים. בחודש מאי של שנת חמישים ושלוש נכנס לתפקידו כיועץ הכספי לרמטכ"ל, אך חצי שנה אחר כך נפטר לאחר מחלת לב קצרה ביום הולדתו ה 36. הגינה שנקראת על שמו, מוקפת כולה ברחוב אהוד והייתה הגינה היחידה בשכונה שהייתה מוסדרת כבר אז, עם שבילי כורכר, וספסלים לישיבה בפינות מוצלות, אפילו כמה פנסי רחוב, שהאירו בעיקר את רחוב אהוד הסמוך.

נדמה שגן יהודה עמד שם מתמיד, מקום חצי נסתר וחצי ציבורי, חצי אסור וחצי מותר שאיליו היה ניתן עדיין להזמין בנות לטיול ערב, שלא לחורשה המפחידה. היו בו כמה ספסלים שהסתתרו די יפה מאחורי הצמחייה העבותה שהפרידה בינם לבין הכביש וכולם הכירו אותם. אלו היו ספסלי הנשיקות, או ספסלי הנשיקות הראשונות, כפי שהייתה הנשיקה הראשונה שלי, שם באפלולית הספסל שבפאתי הגן, אם ניתן לקרוא להצמדת השפתיים שלי ללחי שלה נשיקה תקנית של בן ובת. זה לא היה חשוב אז, העיקר הייתה הכוונה, ואני הייתי מלא בה, גן יהודה נראה לי באותו רגע כמו גן עדן, ריחפתי בענני הנשיקה הראשונה שלי והודיתי בלבי לאותו יהודה רוזן, על שסידר את הפינה הקסומה הזו בחיי. אני מודה לו עד היום.

 

לינקים מרכזים ליהודה רוזן:

יהודה אריה רוזן באתר ויקיפדיה

סא"ל יהודה אריה רוזן באתר "יזכור"