פרץ פוזנר נולד ב 28 לאפריל 1919 בוורשה, בירת פולין. אך בגיל שנה עברו הוריו רפאל ולובה, ואחותו לולה להתגורר בעיר דנציג (גדנסק), שנותרה בשליטה גרמנית לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. גרמנית הייתה שפת ילדותו. ונותרה לתמיד שפתו השנייה. הוא העביר את ילדותו בעיר, למד בבית הספר יסודי ובתיכון, השתייך לתנועת הנוער בית"ר המקומית, ועל ארץ ישראל למד משליחים שהגיעו מהארץ והרצו על היישוב בארץ ועל הקיבוצים.

דודו, חיים פוזנר, היה באותם ימים נשיא משרד פלסטינה בדנציג, ומנכ"ל מפלגת פועלי ישראל. בשנת 1936, כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, לחץ חיים על הורי פרץ שימלטו מדנציג את בנם ואף השיג עבורו סרטיפיקט יקר מפז. לצורך הקלת קבלת הסרטיפיקט "נטש" פרץ את תנועת הנוער הימנית אליה השתייך, ונרשם כחבר בתנועת "הבונים", תנועה שמאלנית שהייתה מקובלת על המנדט הבריטי. הוא נשלח להכשרה של חודש וחצי בגרמניה ומיד אחר כך עלה לרכבת, ונסע לברלין, שם התארגנה קבוצה של 40 ילדים ונערים במסגרת "הבונים" - עליית הנוער של הנרייטה סולד.

באותה שנה בה נולד פרץ, 1919, ב 2  בספטמבר, נולדה בנירנברג שבגרמניה דבורה זילברמן, בת שנייה מתוך ארבע בנות ואח אחד. היא גדלה בבית מסורתי, הייתה חברה בתנועת הנוער "הבונים", אהבה מחנות קיץ וטיולים על אופניים עם חבריה לתנועה. ב 1936, עם עליית הנאצים לשלטון החליטו הוריה לשלוח את בנותיהם למקומות שונים בעולם מחשש לחייהן, מלשן (מלכה) הבכורה נשלחה לברזיל, ארנה הקטנה נשלחה לאמריקה, בלה נותרה עם ההורים, סבלה במחנות והגיעה לאחר השיחרור לברזיל ומשם עברה גם היא לארה''ב.  האח, הרמן זילברמן לא שרד את השואה. ודבורה, שהייתה בת 16 באותם ימים נשלחה לפלסטינה יחד עם קבוצת הילדים של הנרייטה סולד, זו שאליה סופח לא מזמן הנער פרץ פוזנר מדנציג.

הרכבת שהביאה אותו לברלין בכדי לחבור עם שאר ילדי הקבוצה הייתה המקום בו נפגשו לראשונה נשמותיהם של שני אלו. האגדה מספרת שמקום הישיבה ליד פרץ היה שמור מראש לנערה בשם דבורה זילברמן. הנה דוגמה של השגחה. הוא התעניין לאן מועדות פניה, ושמח לשמוע שגם היא נוסעת לפלסטינה, האם היה למי מהם מושג על כך שמעתה  ועד מותם ימשיכו את מסע חייהם יחדיו? ספק אם יכולים היו לדמיין רחוק כל כך. הם היו אז רק נער ונערה די מבוהלים בני 16 שנקרעו ממשפחתם ונשלחו אל ארץ רחוקה ולא נודעת. אך הם נאחזו זה בזו, ולא הרפו. הרכבת הביאה אותם לטריאסט, שם המתינה להם אוניה בשם "גלילאה" שלקחה אותם ל"פלסטין- א"י", אל חייהם החדשים.

ב4 באוגוסט, 1936 הגיעו פרץ ודבורה יחד עם כל ילדי קבוצת עליית הנוער לקיבוץ גבעת השלושה, להכשרה של שנתיים. בתחילה חיו באוהלים, עבדו בחקלאות, ובאריזת הפירות שקטפו, שאבו מים מבארות, עבדו במשתלות, ולמדו עברית. לאחר שנתיים של עבודה ולמידה כבר עברו להתגורר במבני קבע, למדו שירים בעברית, ויצאו לטיולים בירושלים, תל אביב, פתח תקווה, ומקומות נוספים. פרץ הצעיר התחיל את הקריירה שלו כרועה כבשים בקיבוץ, השתדרג למעמד אינסטלטור, ומצא עבודה טובה במפעל "עלית" המיתולוגי, זה שהבניין שלו ניצב עד היום בצומת "עלית" ברמת גן. אחד היתרונות המרכזיים בעבודה זו הייתה חבילות שוקולד שהיו מקבלים העובדים בסופי שבוע, ושהיו אז יקרות מפז. עליהן, או מדויק יותר על אובדנם, הצרה בת זוגו דבורה כשהחליט לשנות כיוון וללכת לעבוד במטוסים.

כך מצא פרץ את ייעודו, או שזה מצא אותו ?.

בשנת 1939, השנה בה פרצה מלחמת העולם השנייה, בן 20 בסך הכול, כבר נשא את התואר המכובד – אחראי טכני של חברת התעופה האמריקנית,TWA  בישראל. עם תואר זה  התנדב וגויס לחיל האוויר המלכותי הבריטי, ה RAF, ונשלח לשרת בבסיס אבו סוויר שבמצריים. את רוב שנות מלחמת העולם השנייה הוא מעביר שם, לומד את כול מה שאפשר ללמוד על תחזוקת מטוסים. 

כאן המקום להוסיף לסיפור משפחה נוספת שיש לה נגיעה ישירה לצהלה של פעם – משפחתו של מנחם לביא, אבא של אליאן דורלי ורועי לביא, ואחיו של רפי לביא, האמן והמורה הדגול. לאביהם של מנחם ורפי היה בית קפה שנקרא "עטרה" שהיה שם דבר בקרב הבורגנות הייקית של רמת גן באותם ימים. הדבר העניק להם רווחה כלכלית ובית מידות ברמת גן. כשחיפשו בעלי הבית עוזרת בית "דוברת גרמנית" נפגשו דרכיהם עם הגברת הצעירה דבורה זילברמן, שהציעה עצמה למשרה, והם אימצו אותה כמעט כבת. כך קרה שמסיבת הנישואין הצנועה של פרץ ודבורה ב 1942, נערכה בבית משפחת לביא ברמת גן, כששניהם עדיין חיילים בצבא הוד מלכותה. הם היו בני 23 בסך הכול, אך כבר שש שנים היו יחד, ובינם לבין עצמם עדיין דיברו בגרמנית. 

המלחמה נמשכה והם שבו לבסיסם מה שנקרא, הוא למצריים, שדה התעופה של חיל האוויר המלכותי באבו סוויר, היא למשאיות התובלה המפלצתיות אותן נהגה ביד רמה מסרפנד (צריפין) עד אל עלמיין ובחזרה. הנישואין שלהם נותרים בעיקר על הנייר עד תום המלחמה, ורק ב 1945, עם תומה הם זכו להתאחד באמת, כזוג נשוי, ושכרו לעצמם דירת חדר קטנה במעלה גבעה, רחוב "לאן" (הפואטי כיום) ברמת גן, מקום בו לא הייתה דרישה רבה לדירות בגלל 200 המדרגות שהובילו עדו. את העניין הזה חש על בשרו מי שהתנדב להעביר עבורם את מעט מטלטליהם, היה יהואש צידון ידידם, ולעתיד, טייס הניסוי בח''א, חבר בכנסת ישראל, ושכנם בצהלה.  הלילה בו עברו ידידיו הפוזנרים לדירתם הראשונה, סחט מיהואש  כוחות רבים. 

לאחר שנים של  שירות מסור בצבא הנשים של הוד מלכותה משתחררת דבורה פוזנר. מה שלא ברור עד הסוף הוא מתי משתחרר פרץ, ומה הוא עושה עכשיו, ששב משנות שירות כמקצוען בתחזוקת מטוסים. האם שב למשרתו ב TWA? – נראה שלפחות בחלק מהזמן כן. האגדות המשפחתיות יודעות לספר שבאותן שנים ניהל את התחנה הישראלית של חברת התעופה  TWA בחור אמריקאי אקסטרווגנדי שהביא איתו מחו"ל מכונית ספורט MG חדישה, אותה היה משאיל מדי פעם לעוזרו הישראלי הלוא הוא פרץ פוזנר.

אבל זה לא הדבר היחיד שהוא עושה באותם ימים. הידע הטכני שהביא אתו מהצבא האנגלי מתברר כחשוב, שלא לומר קריטי, בהכנות של היישוב היהודי בארץ לקראת המלחמה שתינטש על הארץ כשיסתיים המנדט הבריטי. המאמץ לארגן משהו שיראה כמו חיל אוויר התחיל בהאנגרים סודיים בשרונה, במרתפים של מה שמשמש היום כמרכז בילוי יוקרתי, תחת הכיסוי של חברת "מרום" של ד"ר פיטאלי, שייעודה היה בכלל בניית דאונים. פרץ שותף בשיפוץ והרכבה של 15 מטוסי אוסטר שנרכשו מהבריטים לצורך הכשרתם כחלק ממערך הצלה ליישוב היהודי. שיפוץ שכלל גם הרכבת מדחפים מעץ. אלו היו המטוסים הראשונים של חיל האוויר הישראלי, ולפרץ היה בהחלט יד בהבאתם לכשירות מבצעית.

שנה לפני כן, ב 1947, חבקו דבורה ופרץ בן בכור, ודירת החדר ברחוב לאן התחילה להיות צפופה באמת. הוא נקרא בישראל רפאל, אחר סבו, אביו של פרץ. מלחמת העצמאות פורצת, פרץ לוקח בה חלק פעיל כמטילן פצצות – מקצוע שפס מהעולם עת חדלו מטוסי ההפצצה להיות מופעלים ידנית. הוא משתתף במבצעים נוספים של חיל האוויר וביניהם "מבצע חסידה" שנערך בבית דראס, מקום בו בנו האנגלים מינחת מטוסים שננטש. מינחת זה שימש, בסודי סודות של אז, לצורך הנחתת מטוס תובלה ענק מדגם דאגלס C-54 סקיימאסטר ארבע-מנועי, שהביא בדחיפות נשק ותחמושת מצ'כוסלובקיה. המטען שהביא המטוס כלל 200 רובי מאוזר "צ'כיים" 40 מקלעי מגל"ד ו-150 אלף כדורי תחמושת. שם הקוד של המטוס היה "בלק-1" והוא היה הראשון בסדרת המטוסים ברכבת האווירית של מבצע בלק. סמוך לחצות הודלקו אורות מסלול הנחיתה, ברגע שבו נשמעה מרחוק נהמת מנועי המטוס. הנחיתה עברה בשלום, התאורה כובתה, המטען פורק במהירות והוצא מן האזור. במקביל המטוס תודלק, נבדק על ידי מכונאים והמריא תוך זמן קצר, כאשר כל הפעולה ארכה כ-80 דקות. פרץ היה אחד המכונאים שהכשירו את המטוס להמראה.

עם תום המלחמה, מטופל באישה וילד בן שנתיים, חתם פרץ לשירות קבע בחיל האוויר. כשהתפצל בסיס תל נוף ונוסף איליו בסיס חצור קיבל סרן פוזנר את הפיקוד על תחזוקת כנף 4.  שנה אחר כך, בשנת 1950 נשלח הקפטן הצעיר לשנת לימודים בבסיס חיל אוויר  האמריקאי CHANUTE שבמדינת אילינוי.. דולו ורפי הקטן נותרו בדירה ברמת גן כול אותה שנה, אך כששב האב מנדודיו, כבר היתה צהלה, שכונת הקצינים החדשה, בשלבי הקמה.
 

ב 1948, כשהסתיים המנדט הבריטי, הם הותירו אחריהם את כול מה שלא יכולים היו לקחת איתם, ובין השאר הר של גרוטאות מטוסים שנערם בשדה התעופה עקרון תל נוף, והפך לחלק מרכוש המדינה הצעירה. הנחיית בן גוריון הייתה פשוטה "כול דבר שיורה" – דהיינו להכשיר במהירות הכי גדולה כלים שיסיעו למאמץ המלחמתי. שלל המומחים, ובתוכם סמל (מיל) חיל האוויר הבריטי, שקיבל בצה"ל דרגת סרן, פרץ פוזנר עשו את הבלתי יאומן, ומערימת הגרוטאות שהותירו הבריטים הרכיבו מטוסים שהפכו לחלק מרכזי במאמץ המלחמתי. וותיקים החייל עוד יודעים לספר שחלק מהמטוסים הללו היו כה מאולתרים עד שמוטת כנפיהם לא הייתה שווה. חיל האוויר הישראלי, מה יש פה לומר, נבנה כולו מגרוטאות כאלו ומהמיומנות שהביאו איתם אליהם אנשי מקצוע "ייקים" כפי שהיה פרץ פוזנר הצעיר. 

צהלה נבנתה בחופזה מעבר לירקון, כמעט מעבר להרי החושך במונחי הימים ההם. השכונה החדשה הייתה כבר מאוכלסת במשפחות צעירות כמו שהייתה משפחת פורן, עם ילדים רבים בגילו של רפי, שזה היה גם טוב וגם בעייתי כי שני הגנים ששרתו את השכונה הצעירה היו מלאים עד אפס מקום, ולא הייתה ברירה אלא לרשום את הילד בן החמש לגן ילדים בשיכון דן המרוחק, איליו נאלץ רפי הילד לנסוע באוטובוס מדי בוקר. הקו היחיד שהגיע לשכונת צהלה באותם ימים היה קו 23, והנהגים בו היו קבועים. (שניים בסך הכול) אחד מהם היה נהג שכינויו היה "חומצ'יק" שהגדיל ועשה, וכשהיו מגיעים אל תחנת שיכון דן בה היה על רפי לרדת ולחצות את הכביש היה עוצר את האוטובוס, מבקש סליחה רגע מהנוסעים, יורד עם הילד ומעביר אותו את הכביש. זה אולי זיכרון בנאלי, אבל הוא מעיד במשהו על אופי החיים של פעם.

בשנת 1955 נולד יהונתן, הילד הראשון של משפחת פוזנר בצהלה, ושנתיים אחריו, ב 1957 נולד אחיו הצעיר עמוס. הבית ברחוב בניהו 4 התמלא חיים וילדים. 

פרץ עושה חיל בתפקידיו השונים בחיל, ועד לשנת 1956 כבר מפקד על יא"א 22 – יחידת התחזוקה האווירית שמושבה בבסיס תל נוף, וברשותה אותו הר גרוטאות מטוסים שנותר מהבריטים, או מה שנשאר ממנו, הילד רפי, זה שהיה הולך לגן רחוק, היה מצטרף מדי פעם לאביו בצבא, ואותו הר גרוטאות היה מקום משחק בו הרבה לשהות. מבצע קדש מצא את רס"נ פרץ כמפקד אגף מצ"ד 2, ומשם נסק אל מחוזות אחרים.

לקראת שנות ה 60 מתחזק הקשר  עם צרפת והמון המטוסים הצרפתיים שהזמין חיל האוויר הוליד את הצורך ללמוד איך מתחזקים ווטורים, אורגנים, מיסטר 4 ובהמשך – מיראז'ים. גם הליקופטרים צבאיים נרכשו מהצרפתים, האלואט והסופר פרלון, הידע הטכני נרכש, אצל יצרני המטוסים, ולשם כך נדרש פרץ לביקורים רבים בצרפת.

דבורה לא פיגרה בהרבה אחר אהובה, התגייסה לחיל הנשים של צבא הבריטי, והפכה נהגת משאית תובלה צבאית. היחידה שלה הובילה נשק ותחמושת, מזון, מים ותרופות מהארץ למצרים ואפילו עד לטוברוק שבלוב. הנסיעות התארכו לעיתים לחמישה ימי נסיעה, וכללו לא פעם תקלות במשאית שהיה עליה ללמוד לתקן בעצמה. היתרון, הייתה האפשרות לפגוש מדי פעם באהובה, ששירת במצריים גם הוא. 

ב 1960 עיברת את שמו מפוזנר לפורן בהתאם לנוהל שקבע בן גוריון  שקציני צה''ל חייבים לשאת שמות עבריים.. אלו היו שנים עמוסות במיוחד עבור פרץ, ופרט לארגון תחזוקת צי המטוסים המתעצם, גם מצא זמן לכתוב נהלי תחזוקה עבור כל מסוגי המטוסים ולהקים את מערך  אבטחת האיכות של חיל האויר.

בשנת 1964 משתחרר  פרץ מצה"ל בדרגת סא"ל ומיד מקבל מינוי מאל שווימר מנכ''ל התעשיה האוירית– כמנהל אגף מנועים בתע"א. ב 1967, אחר מלחמת ששת הימים, מוטל האמברגו הצרפתי על מכירת נשק לישראל ופרץ נקרא שוב אל הדגל - ב 1968, הוא מקבל תפקיד במשלחת הרכש של תע"א בפריז. אלו שנים פרועות ביותר במונחי רכישת הנשק של המדינה, והן כוללות כמה מבצעים נועזים כספינות שרבורג. על פרץ הוטל להשיג תכניות ושירטוטי ייצור של המיראז', ושהיוו בסיס לייצור מטוסי הקרב של התע''א ה"נשר " וה"כפיר". השגת התכניות (שהועברו לארץ במזוודות, ראה בהמשך) התבססה בין היתר על קשריו האישיים עם ראשי תעשית המטוסים הצרפתית ובמיוחד עם מרסל דאסו מייסד ובעלים של תעשיית המטוסים 'דאסו'.

אחד המבצעים, שנותר עלום שנים רבות, יודע לספר על אוניה הגיעה מארה"ב לנמל המבורג שבגרמניה, ונקשרה לאחד הרציפים.
על סיפונה של אותה אונייה ניצבו ארגזים בהם היו ארוזים ומפורקים מספר הליקופטרים סיקורסקי מהסוג שהיה תחת האמברגו האמריקאי באותן שנים ויועד לצבא אחר בכלל.  אל הרציף הסמוך לה נצמדה אוניה אחרת, זרה, והעגורן של הנמל, שהופעל על ידי מישהו עלום, דאג להעביר את הארגזים היקרים מסיפונה של הספינה האמריקאית אל זה של שכנתה, שמיהרה להפליג עם השלל מיד עם תום ההעברה. כך העצים חיל האוויר הישראלי  את מערך ההליקופטרים שברשותו, ושהתווסף לצי הקיים המצומצם ביותר. (הליקופטרים שנועדו לצרכי הצלה בלבד). ה"תרגיל" הזה הצריך לאחר הגעת ההליקופטרים והרכבתם,  עבודת הסוואה של ממש, שכללה מספרי זיהוי כפולים ושינוע הליקופטרים ממקום למקום כדי להסתיר את מספרם האמתי של הליקופטרים מסוג סיקורסקי שהיו בידי צה"ל, מעיני מהנדסים אמריקניים שהסתובבו בבסיסי ח''א באותה תקופה. חלקו של פרץ 'במבצע' היה בעיקר תודות לקשרים אישיים שיצר במשרד הביטחון הגרמני, ובזכות שליטתו בגרמנית שפת אימו.

סיפור נוסף שכבר ניתן לספר הוא סיפור משגר הטילים לטיל יריחו. בתחילת שנות השבעים, עדין  תחת האמברגו, הצליחה ישראל להשיג את הטיל שהיה אמור להוות חלק מ"נשק יום הדין" (לפי 'פירסומים זרים') בו שמרה על מאזן האימה מול אויביה,  אך הטיל הזה הצריך משגר מפלצתי, שיוצר רק במקום אחד, בלבה של צרפת. על מנת להעבירו לנמל מארסיי, בו המתינה לו ספינה ישראלית, היה צורך בשינוע מיוחד, על גבי כלים כבדים, שהצריך הכנה מוקדמת, ניתוק כבלי  חשמל לאורך הדרך, סגירת כבישים וניתוב תנועה, וכול זה בדרכים הצדדיות כדי לא למשוך תשומת לב מרובה מדי. המבצע הזה התרחש בימי חג המולד  השנה האזרחי,  כשכול צרפת שובתת ממלאכתה וחוגגת בבתים. הכבישים היו ריקים.

ועוד סיפור, סיפור המזוודות שנקשר לאחד הסיפורים היותר מופלאים שבהם כיכב פרץ עם אחרים (רובם תושבי צהלה של אז) הוא סיפור השגת תכניות המיראז' הצרפתי, עניין שהפך קריטי עם הטלת האמברגו הצרפתי ועצירת העברת  50 מטוסים שכבר היו בדרך לארץ. שני ישראלים מהשכונה – האחד צבי אלון והשני נחמיה קיין, דואגים לשים יד על החומרים, אך בימים ההם, לפני ימי מחשבים, התכניות הללו כללו הרבה ניירות, טונות של ניירות שהיה צריך להעביר מאירופה לישראל. הפתרון היה אולי פרמיטיבי, אבל הוא עבד. – מזוודות. מזוודות גדושות מסמכים ושירטוטים שהועברו אחת אחת לארץ על ידי נוסעים ישראליים שנבחרו בתהליך הצ'ק אין של אל על בשדה התעופה אורלי פריז . נוסעים אלה לא חוייבו בעלויות 'מטען היתר' שנוסף לכבודתם.

המזוודה הנוספת הגיעה ליעדה אך לא הופיעה על מסוע המזוודות בנתב''ג, לאחר ש'יד נעלמה' זיהתה ואספה אותן כבר מבטן המטוס. לצורך מבצע לוגיסטי זה נרכשו מזוודות, המון מזוודות, הכי זולות שאפשר היה לקנות בכמויות, ושחלק מהן אוכסן במחסן הביתי במרתף הבניין בו התגורר פרץ. במרתף זה הועברו המסמכים מהפיג'ו 404 המשפחתית, אל המזוודות.

כך הסתיים 'יום עבודה' אופייני של פרץ לאותם ימים כששב מביקור במשרדי הנהלת חברת דאסו, שם שהה בחברת מהנדסים שקיבלו 'הנחיות ' לשתף פעולה עמו.

לאחר שהדפים היקרים הגיעו בשלמותם לארץ, נותרו בפריז מזוודות לא מעטות ללא שימוש.

באותה שנה יצאו ילדי בית הספר הישראלי בפריז כדרכם ל"כיתות השלג" המסורתיות שנערכו בהרי האלפים וכללו נסיעה ברכבת. אף פעם לפני כן לא סומנו המזוודות שלהם באופן כלשהו, והשנה – נדמה שכול ילדי המושבה הישראלית בפריז הגיעו לחופשה עם אותה מזוודה זולה, אחת מאותן מזוודות ששמשו להעברת שרטוטי המיראז' הישראלי לארץ. ללא ספק זה היה ניצול מיטבי של עודפי המזוודות.
 
הסיפור, של העברת המשגר, נקשר בסיפור אחר במשפחת פורן, שארע גם הוא בימי חג המולד 1971, תקופת החופשות המשפחתיות שנוצלו באירופה לחופשות סקי באלפים השווצרים. משפחת פורן, יחד עם עוד כמה משפחות ישראליות מהשירות, יצאו לחופשה משותפת באתר סקי, במהלכה קיבל פרץ פקודה לשוב במיידי לפריז. כדי לא לפגום בחופשת אשתו וילדיו הוחלט שישארו, וישובו לפריז במכוניות של שותפיהם לחופשה. יהונתן, בן ה 15 צורף למכוניתה של משפחת סא''ל  אפריים סימון. בירידה מן האלפים, בקטע דרך שהפך לקרח, איבדה המכונית את אחיזתה בכביש והתדרדרה לתהום. כול יושביה,  - משפחת סימון ויהונתן פורן שהצטרף למכוניתם חזרה לפריז נספו בתאונה הנוראה. ביום אחד השתנו החיים בבית משפחת פורן לעד, ומותו בטרם עת של יהונתן האהוב ילווה אותם מעתה ועד עולם. חצי יובל אחר כך, בשנת 1996, יוולד יונתן חדש למשפחת פורן – בנו הקטן של עמוס, שיביא מעט נחמה לזיכרון ושעבודת ה"שורשים" שעשה בכתה ז' שימשה לנו לא פעם כמורה נבוכים. (תודה יונתן פורן)

לצד האבל הכבד החיים המשיכו, זה טבעם, ופרץ המשיך בתפקידו בפריז עד שנת 1975. שש שנים עשה בתפקיד במשלחת הרכש של התעשייה האווירית ותרומתו הענקית למדינה חסויה ברובה עד היום. בגיל 55, הוא משנה כיוון, ומשתלב במחלקת השיווק של התעשייה האווירית, שמציעה לעולם מטוסי מנהלים יוקרתיים, מטוסי כפיר מרשימים, ואפילו מטוסי ערבה מתוצרת ישראל.

במשך עשר השנים הבאות יופיע פרץ כנציג התעשייה האווירית בתערוכות,וכנסים בין לאומיים בתחומי האלקטרוניקה והתעופה הצבאית.

1986 פרץ יוצא לגימלאות, הוא ודולו ממשיכים להתגורר בבניהו 4, אהובים על כול שכניהם ובאי ביתם. במיוחד דולו, שלעוגת הלימון שלה יוצא שם למרחוק. הזוג שנפגש ברכבת, בגיל 17, כשמילטו אותם הוריהם מציפורני הנאצים, לא נפרד מיום שנפגש, ונותרו בטוב וברע עד שקרא להם יומם. ב 1998 אחרי יובל ויותר של חיים משותפים נפטרה דבורה דולו פורן, וב 2007 הצטרף אליה שוב אהובה. הם הותירו אחריהם מורשת מאלפת ומשפחה נהדרת שאוהבת אותם לעולם.

לצפיה במצגת >>

------


הספד של יהואש צידון (צ'אטו) על מות חברו פרץ פורן: 

פרץ, ידיד וחבר,

אנחנו מכירים זה את זה ב -55 השנים האחרונות, ולמרות שאנחנו חולקים את אותה השקפה הכרנו מספיק.

אתה, עם העבר שלך RAF. אני, חבר הפלמ"ח.

בקיץ של 48', כשהחלטתי להתנדב לבית הספר המעופף, ובכך לעבור לגור ב"עולם שלך", הייתי זקוק לזמן כדי להבין שחיל האוויר אינו חיל אוויר, אלא אם כן יש לו את רגליו נטועות היטב באדמה.

היית בין אלה שהבריחו את הרגליים האלה על הקרקע.

כאשר הוצבתי בתל-נוף (עקרון באותה תקופה) כטייס ניסוי צעיר בכדי להחליף את ג'ון הארווי שנהרג בהתרסקות, היית אחראי על טייסת "שיפוץ המנוע" ("חנות") ב"אגף "22" יחידת תחזוקה כבדה, רגליו המוצקות של חיל האוויר על הקרקע.

איזו הרפתקה!

כל העולם הכריז עלינו אמברגו, וכנף 22, אתך בין מפקדיו, צרף חתיכות משומשות וחלקים אחרים של מטוסים שהוברחו, שהפכו למסוקים, מנועים, בקרות, מכשירים ומערכות נשק. לאחר מכן נשפת בהם חיים עד שהפכו מטוסים אדירים.

איזה זמן גבורה מרתק!

נפגשנו בשנת 1951 כדי לפתור כמה כשלים טכניים כי במנועי פאקרד-מרלין. לא יכולתי לעצור את פליאתי לנוכח הניסיון שלך, על "חוש הסוסים" שלך, על הנימוסים הגרמניים החלקים שלך, ועל העובדה ששכנעת אותי שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, וזה היה לעתים קרובות נכון.

שנינו היגרנו עם "עליית הנוער", חיבקנו בחום את הארץ ועשינו את חובתנו. תוצאות מעשינו מרשימות ברמה הארצית.

כשמדובר ברווחה האישית שלנו, לא היה לנו הרבה להתרברב. לכן, כאשר קורת גג על ראשי משפחותינו נחשבה כחלק מהיתרונות של שירות קבע, בחרנו בשתיקה הרחוקה אך הזולה של צהלה, שם בחרנו בבתים פרטיים צנועים, עם גגות שטוחים, כי הם עולים כמאה או כל כך פאונד פחות מאלה המרוצפים.

במידת האפשר, השתמשנו במכונית ה- AF שלך כדי לנסוע בין תל-נוף לצהלה. לא היו אז פקקים, אבל גם הכבישים לא היו כבישים.

הרגשנו טוב.

דולו, אשתך היפה והתוססת השלימה את מזגך המאופק, ושניכם הייתם זוג נפלא שאת חברותו, ראיסה ואני הערכנו כל כך הרבה.

אני זוכר שכשהגעתם לצהלה, גררנו שנינו את הרהיטים וכאלה.

כאשר נפרדו דרכינו כאשר עזבנו - לא לגמרי - את חיל-האוויר, לא נפרדנו, לא כאן ולא בצרפת; כאשר פגע הגורל ויונתן נהרג כאשר עמד לפרוש את כנפיו ... חלקנו את הכאב, כן, שיתפנו זיכרונות.

היום אתה מצטרף לדולו, שבע ימים ומעשים, סוגרים את מחזור החיים שלנו.

השארת כאן שני בנים, גאווה של האנושות. למרות שאנחנו לא מבקרים אותם לעתים קרובות, אנחנו אף פעם לא רחוקים והם תמיד קרובים אלינו - וכולנו קרובים לדולו ואליך.

שלום, ידידי, ומי ייתן כי זיכרונך ישאר אתנו.

יהואש צידון-צ'אטו, 
ינואר, 21, 2007

----------------------------



עותק ההספד המקורי באנגלית:

BIDDING  FAREWELL TO A FRIEND  

Peretz, friend and comrade,

We have known each other for the last 55 years, but although we shared the same outlook we were not acquainted enough.

You, with your RAF past. I, a member of the Palmach.

In the summer of '48, when I decided to volunteer to the Flying School, thereby moving to live in "your world", I needed time to realise that an Air Force is no Air Force unless it has its feet solidly planted in the ground.

You were among those who bolted those feet to the ground.

When I was posted to Tel-Noff (Eqron at the time) as a fledgling test-pilot to replace John Harvey who had been killed in a crash, you were in charge of the Engine Overhaul Squadron (now "Shop") in "Wing 22" heavy maintenance unit, the solid Air Force's feet on the ground.

What an adventure!

We were embargoed by the whole world, and Wing 22, with you among its commanders, joined salvaged bits and pieces to other smuggled salvaged pieces of aircraft that became airframes, engines, controls, instruments and weapon systems. Then you breathed life into them until they became mighty aircraft.

What a heroic and fascinating time!

We met in 1951 to solve some technical snags that plagued the Packard Merlin engines. I could not hold back my wonder at your experience, your "horse-sense", your smooth, old German manners and the fact that you convinced me that we know what we are doing, which was correct more often than not.

We both immigrated with the "Youth Aliya", warmly embraced this country and did our duty. The results of our deeds are impressive at the national level. 

Where our personal material well-being is concerned, there was not much to brag about. This is why, when a roof over our families' heads was considered within the standing army service benefits, we both chose that remote but cheap settlement of Zahala, where we opted for modest private homes, with flat roofs because they cost about a hundred or so pounds less than the tiled ones.

Whenever possible, we used your AF pick-up to commute between Tel-Noff and Zahala. There were no bottle necks at the time, but the roads weren't roads either.

We felt good.

Dollou, your beautiful, vivacious and spirited wife complemented your inhibited temperament and both of you were a wonderful couple whose friendship Raissa and I appreciated so much.

I remember that when you moved to Zahala, both of us did the hauling of furniture and stuff.

When our ways parted as we left - not entirely -  the Air Force, we did not part company, either here or in France;  when fate struck and Yonathan was killed while about to spread his wings... we shared the pain, yes, and share memories.

Today you join Dollou, sated with days and deeds, closing the life cycle that is ours.

You left here two sons, the pride of humanity. Although we do not visit with them frequently, we are never far and they are always near to us - and we are all close to Dollou and you.

Farewell, my friend, and let your memory stay with us.

Yoash Tsiddon-Chatto, Jan, 21, 2007