שם האב - צבי אלכסנדר - 1922 - 2008 שם האם - רחל אלכסנדר
שמות הילדים : שאולה ימיני אלכסנדר – 1948 יעקב קובי אלכסנדר – 1952
רחוב: יהונתן מספר הבית: 43
שנים: 1952 - היום
מר נפט
גלריית תמונות
קטעים מראיון, ווינט, 2004
מאת עופר פטרסבורג
"צבי אלכסנדר זכאי ללא ספק להחזיק בתואר "מר נפט" של ישראל: לשום ישראלי אין ניסיון עשיר בחיפושי נפט כפי שהוא צבר במשך עשרות שנים. הוא כבר חיפש נפט - בין היתר - בסיביר, באלסקה, באתיופיה, בפרו, בגאבון, בגאנה ובגואטמלה, וכיום יש לו זיכיון לחפש נפט בבורמה. כל חייו הוא מחפש נפט, אבל נפט הוא מצא בחייו רק פעם אחת: במצרים. כאשר שואלים אותו על ישראל, הוא מישיר מבט ואומר בביטחון גמור: "חבל על הזמן. בישראל אין נפט". ספרו נפט (שיצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" ב-2002) מספר את סיפורה של תעשיית הנפט הישראלית.
הרומן של צבי עם הנפט החל ב-1958, כשהשתחרר משירות קבע בחיל הקשר. "השתחררתי מהצבא בלי שהייתה לי שום פרנסה", הוא מספר. "חיפשו אז סגן מנהל כללי לחברת חיפושי הנפט לפידות. היו שם שני מנכ"לים שלא דיברו זה עם זה, ולכן הביאו אותי בתור סמנכ"ל, שיתפקד כמנהל שלישי ויתווך ביניהם. שמונה שנים הייתי בלפידות, מ-1958 ועד 1966. כשאיימתי בשלב מסוים לעזוב, הבטיחו למנות אותי למנכ"ל. ספיר בימי חייו לא ישב עם מישהו שעתיים. אחרי שישב איתי יותר משעתיים, אמר לי: 'תבוא אחרי הבחירות להסתדרות, ולא נראה לי שנתווכח'. היה חשוב להם לשמור אותי, כי הקונספציה שלהם הייתה שאם יש נפט בארץ, אפשר למצוא כסף בחו"ל למרות החרם הערבי, ושרק אני אוכל להביא אותו".
בסוף 1966 מונה צבי אלכסנדר למנכ"ל חברת הנפט הלאומית. זה קרה לאחר שכל עובדי החברה פוטרו, כך שאלכסנדר נכנס למשרתו החדשה כשהוא אחראי על 17 חדרי משרד, על 20 מכוניות, על מחסן ו... על 0 עובדים. "הובלתי למעשה את החברה לפעילות בחו"ל. יצאתי לחול לחפש נפט באתיופיה, בגאבון, בגאנה ובים הצפוני. לא מצאתי נפט".
איפה יש נפט?
"נפט נמצא איפה שאלוהים שם אותו, ואיש לא יודע איפה זה.
נפט מוצאים פעם בעשרות שנים".
לדבריו, במהלך פעילותו בחו"ל כנציג ישראלי לא קיבל גרוש מהממשלה. השגתי כסף בלי לקבל לעצמי מניות. הקמנו אימפריה בחו"ל, שהוערכה ב-15 מיליון דולר. אחרי מלחמת יום הכיפורים שותקנו. אי-אפשר היה לנסוע לנקודות הקידוח. כל ארצות אפריקה ניתקו אתנו מגע. ממשלת ישראל ביקשה למכור את החברה, תוך שהיא נשארת שותפה סמויה. מצאתי בנק בלונדון, שניהל אותו האיש העשיר ביותר במלזיה, שהיה אז בחור צעיר בשם אנדה קרישנן. הוא שילם לנו 16.5 מיליון דולר.
"ניהלתי את חברת הנפט הלאומית באנגליה בשביל הבנק. עברתי לאנגליה עם חמישה אנשים. ביום שהגענו, ב-1974, הבנק התחיל להתמוטט. כסף לחיפושי נפט לא היה. ישבתי באנגליה וקיבלתי משכורת שמנה כמו יו"ר הבנק. כשבאתי בטענות, אמרו לי: 'יש לנו בעיה של מיליארד דולר. יש לך נהג, יש לך דירה. סע לעשות סקי בשווייץ'. שנה וחצי ישבתי שם. ב-1976 החלטתי שאין לי מה לעשות שם יותר. זה היה בית-קברות. כשהודיעו לי מהארץ שצריך אותי לחיפושי נפט כאן, עליתי מיד על מטוס. כמו אידיוט חיסלתי הכול ובאתי ארצה.
"אני זוכר שזה היה ביולי 1976. היה חם ולח. אשתי חזרה לנהל את אולפן ציוני אמריקה, ואני הסתובבתי חסר מעש. עלה רעיון - של פרופ' יעקב נאמן - שבגואטמלה יש נפט. אחרי יומיים נאמר לי שהכרטיסים במשרד. הגעתי לגואטמלה-סיטי, וביום השני כבר ישבתי עם נשיא גואטמלה - ממוצא נורבגי, בוגר וסט פוינט - וציירתי לו מפות. אחת החברות הגדולות בעולם, סיגנל, השקיעה אצלי שם 10%. בתקופת החרם הערבי לשכנע חברות נפט להתעסק עם ישראלים היה יותר קשה מאשר למכור קרח לאסקימוסים".
נו, ומצאתם נפט בגואטמלה?
"עד היום לא מצאו נפט בגואטמלה".
יתרון אחד, הוא מספר, היה לחיפושים בגואטמלה: שני ילדיו, קובי ושאולה, למדו בתקופה הזאת בארה"ב.
ההרפתקה הגדולה ביותר של אלכסנדר הייתה במצרים, שם הפך שותף לאחד משדות הנפט הגדולים בעולם. "באחד הימים ב-1978 הגיע אלי ללונדון אדם, שאותו הפנה יהודי-מצרי בשם ג'ק ביטון, שלפי הפרסומים האחרונים בעיתונות המצרית היה סוכן כפול שהסגיר את אלי כהן לסורים. ביטון ברח ממצרים ופתח משרד נסיעות ברחוב ברנר בתל-אביב. הוא סיפר על הפוטנציאל העצום במצרים ואמר שיש לו אפשרות לקבל רשיונות קידוח באמצעות פקידים מצרים. אמרתי לו שכסף לא יפתור את הבעיה, שצריך חברת נפט.
כעבור חודשיים הכרתי להם חברת ענק מאוקלהומה בבעלות ריימונד הפנר (שקנה בהמשך את מכונות הקידוח של לפידות – עפ). הפנר וביטון נפגשו כמה פעמים, אלא שבכל פעם דרש לעצמו ביטון עוד ועוד תנאים. התפוצצתי. כעבור שלושה ימים במשרדי החברה בארה"ב חלפנו ליד חדרו של אחיו של ריימונד, קנת, שהיה שותף בחברה. 'ריימונד', אמר קנת לאחיו, 'אתה עושה טעות. אין שם נפט'. בעקבות זאת החליטה החברה להקפיא את העסקה עם ביטון.
"באותו החודש הייתי ביוון. פגשתי יווני שאמר לי שהוא יכול להשיג רישיון קידוח במצרים. אמרתי לו: 'תשיג רישיון, ואגיד לך מה לעשות איתו'. הגעתי לניו-יורק ותפרתי את העסקה מחדש עם החברה מאוקלהומה. קיבלתי אחד חלקי 12 מהעסקה. הייתי פסיכי, כי יכולתי לקבל יותר. מתברר ששדה הנפט שבו היה מדובר, בחמדה, הוא משדות הנפט העשירים בעולם. אחד חלקי 12 זה יותר מרבע מיליון דולר בשנה - ל-35 שנה. אחרי הכול מצאתי להם נפט.
עד היום מתרוצץ צבי אלכסנדר אחרי נפט. ב-1989 הוא הקים חברה לחיפושי נפט בבורמה יחד עם המנהל הקודם של חברת הנפט האמריקנית הגדולה סיגנל. "בורמה היא המקום הראשון בעולם שבו התגלה נפט. זה היה בשנות ה-70 של המאה ה-19, ואת הגילוי עשו חברות הנפט הגדולות בעולם, ובהן בריטיש פטרוליום. היפאנים כבר מזמן לא חידשו שם קידוחי נפט, כי האמריקנים הטילו חרם על בורמה במשך 14 שנה בגלל הפרות של זכויות האדם שם. לנו אין כסף לחפש נפט, אלא רק ליזום".
מאיפה החיידק הזה לחפש נפט? "אין דבר יותר מרגש בעולם מאשר למצוא נפט. ב-1962, כשפרץ נפט בישראל באתר 'כוכב 10', חשבנו שפתרנו את בעיות האנרגיה של המדינה. מהר מאוד התברר שזו רק שכבה של חצי סנטימטר נפט, והשאר מים".
מתי הגעת למסקנה שאין נפט בישראל?
כבר ב-1966 היה ברור לי שאין בישראל נפט. כבר אז אמרתי: הלוואי שיהיו יותר גנבים בארץ ממחפשי נפט, כי זה יהיה יותר טוב למדינה. אין נפט בגלל מספר רב של סיבות. ראשית, מדרום לבאר-שבע אין משקעים ימיים, אז לא יכול להיות שיהיה שם נפט. הגליל שבור ומבותר. עמק יזרעאל מכוסה שרידים וולקניים. מה שנשאר זה הרי יהודה, שבהם חיפשו וחיפשו, ובעיקר שפלת החוף, שם קדחו יותר קידוחים יבשים לקילומטר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אין בעולם מקום כל כך מחורר".
חברת גבעות עולם קודחת בראש-העין ובכפר-סבא והודיעה שמצאה סימני נפט. "אם יש לך חסכונות, אל תשקיע אותם בקידוחים האלה".
בנפט מספר צבי אלכסנדר את סיפורו האישי של אחד מאנשי קבוצה קטנה ונבחרת, שהקימה את ענף הנפט בארץ. הקבוצה שעליה נמנה אלכסנדר דאגה לאספקה שוטפת של הנוזל החיוני למדינה, ועסקה בחיפוש נפט, בישראל ובמדינות זרות.
אלכסנדר היה הראשון שהצליח להביא לישראל אנשי נפט לא יהודיים מארה"ב, שיחד עם "חברת הנפט הלאומית", אותה ניהל אלכסנדר, מימנו וביצעו קידוחי נפט בישראל, והוכיחו את טענתו של אלכסנדר - כי ניתן לבצע קידוחים בשליש הזמן במחצית המחיר שהיו מקובלים עד אז בישראל.
אלכסנדר גם היה הראשון שפנה לשוק ההון האמריקני במגמה לגייס כסף לחברה ישראלית ממשלתית, לא על סמך מניעים ציוניים, כי אם על בסיס שיקולים כלכליים בלבד. פעילותו הביא לכך שחברת נפט בינלאומית גדולה, "סיגנל", הסכימה להשקיע בחברת הנפט הלאומית של ישראל מיליוני דולרים על אף החרם הערבי.
לאחר מלחמת יום-הכיפורים, הטילה ממשלת ישראל על אלכסנדר למכור את "חברת הנפט הלאומית". הוא עשה זאת בהצלחה, והחברה נמכרה ב- 16.5 מיליון דולר. הסכום כולו נכנס לקופת הממשלה, שהשקעתה בחברה במהלך השנים הייתה מזערית. ...
אוסף אלכסנדר מוזיאון ארץ ישראל
מתוך אתר מוזיאון ארץ ישראל
אוסף אלכסנדר - מוזיאון ארץ ישראל
צבי אלכסנדר היה בולאיסט בעל שם עולמי ואספן של תולדות דואר ארץ הקודש, עם מדליות זהב גדולות רבות שהוענקו במהלך השנים בתערוכות בינלאומיות ברחבי העולם. הוא היה חבר באגודות בולאים רבות באירופה, באמריקה ובישראל, והיה תורם מרכזי לפרסומים ולספרים הקשורים להיסטוריה של הדואר.
אוסף אלכסנדר במוזיאון אלכסנדר לתולדות הדואר והבולאות מביא סקירה מאירה של תולדות הדואר של ארץ הקודש, ומבהיר דרך הסיפור הזה את האופן שבו לימוד המכתבים והמסמכים פותח חלון על ההיסטוריה החברתית והכללית. אוסף אלכסנדר הוא מכלול מרשים של מסמכים היסטוריים ובולאים המאגד שש מאות שנים בהיסטוריה בארץ הקודש.
במשך למעלה מ - 50 שנה עבד צבי אלכסנדר בחריצות על מנת לבנות אוסף משמעותי זה של דברי הדואר של ארץ הקודש. חשיבותו של האוסף נובעת מהיקפו העצום, מאורך התקופה ההיסטורית שהוא מכסה, ומהריכוז הייחודי של פריטים נדירים ומשמעותיים. הבולים והשימוש בהם במכתבים משקפים לא רק את הרקע ההיסטורי, הכלכלי, התרבותי והפוליטי של זמנם, אלא גם את האמצעים העומדים לרשות התקשורת ואת עורקי ההובלה.
אוסף אלכסנדר מתאר את ההיסטוריה של ארץ הקודש בעיניו של היסטוריון בולאי ודואר. החל מהמאה ה - 15, דרך התקופה הטרום-בולאית, הדואר הטורקי, משרדי הדואר הזרים, מלחמת העולם הראשונה, התפתחות הציונות, התפתחות ההתנחלויות החקלאיות, המנדט הבריטי, המאבק לעצמאות, מלחמת העצמאות , ועד לידתה של מדינת ישראל.
האוסף שופך אור על שירותי הדואר ועל ארץ הקודש מנקודת מבט היסטורית רחבה. המדגישה הן את ההיבטים הגיאו-פוליטיים, והן את ההיבטים החברתיים-כלכליים של העמים והתקופות, תוך שימת דגש מיוחד על הקשרים החזקים של יהדות העולם עם ארץ ישראל ועל המפעל הציוני. הוא כולל גם את האוספים של "פלסטין הערבית" המציגים את המאמץ הערבי להילחם נגד הקמת המדינה היהודית ו"דובר אוברלנד" דרך המדבר הגדול של עיראק.
זהו סיפור קצת מורכב, אז אולי כדאי למצוא כמה דקות פנויות לפני שמתחילים לשעוט במורד שורותיו, להכין כוס תה מנחם, להרים רגליים למעלה, ככה הכי נוח לקרוא. גיבור הסיפור שמו צבי, ויש בשמו רמז לאופי הסיפור, שכן סמלו המסחרי של דואר ישראל הוא צבי קל רגליים. ולמרות שדואר הוא הנושא כאן, לדואר ישראל לא הייתה שום נגיעה לסיפור, למעשה, הוא עוד אפילו לא חשב לקום בימים בהם התרחש - ימיה הראשונים של המאה העשרים, 1900. ארץ ישראל נקראה אז עדיין פלסתינה, ונשלטה על ידי הטורקים, שהיו אולי אכזרים, אך הנחילו קצת סדר והגיון בהתנהלות אירגונית באזור נידח זה של ממלכתם.
פעם אנשים כתבו המון גלויות זה לזה, זו הייתה הדרך המהירה ביותר להעביר מידע, דרך הדואר, והוא היה איטי, לגלויה שבמרכז הסיפור הזה, למשל, לקח להגיע ליעדה שלושה חודשים תמימים ,אבל זהו כבר ספוילר כדי לשוב אל הסיפור ואל צבי אלכסנדר גיבורו, שנחשב לאחד מחלוצי חיפושי הנפט בישראל. ותחביבו המיוחד נגע לדואר בולים וחותמות. הוא נחשב לאספן מקצוען בתחום הזה של גלויות חותמות, וככול ש היו יותר נדירות – כך ייטב. הוא נחשב לאספן מומחה בעל שם עולמי גם בעניין הזה, וכול מי שהיה בעסק הכיר אותו.
סיפורו של הבול החסר מתחיל בחבר לבנוני של צבי, שרכש בעיר בריסטול, באנגליה גלויה שנשלחה לגברת דיוויס מסניף דואר חדש הנושא את שם העיר יריחו בשנת 1900, מדהים. בטקסט המצורף מעידה השולחת שהיא ואחיה פתחו בהיתר תחנת דואר בעיר יריחו. ושזהו השילוח הראשון שלהם. אולי נשמע מוזר, אך הממשל התורכי באמת אפשר לזרים לפתח עסקי דואר בינלאומיים תחת שלטונו, וזה מה שעשו כנראה האח והאחות מיריחו. לא ברור איך צדה עינו החדה של הלבנוני את הגלויה הנדירה, אך ברור היה שלמרות שלמותה היא חסרה את הבול שלה, שהורד ממנה, באמצעות המסת הדבק, ואתו נעלמה רוב החותמת החדשה של סניף יריחו.
מישהו אחר כבר היה מוותר, אך הלבנוני הכיר את צבי, ולא בכדי. עשר שנים לפני כן נודע צבי בכול קהילת האספנים בכך שהצליח לאתר בול שנעלם מגלויה שנשלחה מנצרת אחרי שבעים שנות חיפושים. הלבנוני הגיע אל צבי עם הגלויה מיריחו כדי להתעניין אם יש סיכוי שייקח על עצמו את הניסיון לאתר את הבול הזה, ולעשות שוב את "הקסם".
זה נראה בלתי אפשרי לחלוטין, לאתר בול שהורד ממעטפה לפני מאה שנה, ונושא עליו את החלק החסר בחותמת הראשונה של בית הדואר ביריחו. הוא בטח נשמר באיזה אלבום בולים מרוט והתפוגג אל האבדון. אך צבי לקח על עצמו את המשימה. משום מה הוא האמין שלמרות מאה השנים שחלפו מאז הוסר הבול מאותה גלויה הוא עדיין קיים, היכן שהוא, כנראה בבריסטול, אליה נשלחה.
רצה הגורל ובעיר בריסטול התגורר אספן נלהב ומכובד נוסף בקהילת האספנים בשם ג'ק קוסינס, ובאופן טבעי בחר בו צבי כדי שיסייע לו לאתר את הבול. לצורך זה הגיע לבריסטול הקרה התחבר אליו, והשניים יצאו למסע במטרה לאתר את אותה גברת דיוויס אליה יועד המכתב ואל משהו שיקרב אותם איכשהו אל אותו בול נעלם. לאחר מאמצי נבירה מאסיבית בארכיונים ישנים של העיר ואף פרסום מאמר קטן בנושא בעיתון מקומי הצליחו השניים לאתר את צאצאיה של אותה גברת דיוויס, אשתו של אחד, הוול דיווס שהיה בשנת 1885 ראש העיר הצעיר ביותר של העיר בריסטול. עוד התברר שבשנת 1900, השנה שבה נשלחה הגלויה מפלסטין, ג'ריקו, אכן היו השניים במסע ארוך שהתחיל בהודו, המשיך למצריים, וחלף בדרכו גם בפלסטינה, המקום שממנו יצאה הגלויה.
התלהבותם מהגילוי חטפה מקלחת של צוננים כשהעידה בפניהם נכדתם של בני הזוג, רופאה בגמלאות, שלא זכור לה בכל משפחתה מישהו שהתעסק עם אוספים בכלל או אוספי בולים בפרט. הנה דד אנד.
מי שהם אחרים כבר היו בטח מוותרים בנקודה הזו. נראה היה שאין סיכוי, לצבי וג'ק יש רעיון, - הם רוקחים עלילה ומפרסמים אותה בעיתון "סאמרסט ואבון לייף" שהוא המגאזין היפה והמכובד בכול אזור בריסטול, מהמגזינים שלא זורקים אלא שומרים.
המאמר מתאר מסיבה גדולה שנערכה בבריסטול לרגל יציאתם של הדיוויסים למסע שנקרא "קוקס גראנד טור" ואזכור שכלל מסע חמורים מאובק מירושלים ליריחו, מקום בו פגשה אותה גברת דיוויס את האדון פטרי, זה שבקרוב יהפוך למנהל סניף הדואר הראשון בעיר העתיקה ביותר בעולם.
המאמר אף הציע סכום לא גדול של כ 100 פאונד למוצאו של הבול, וג'ק הבלתי נלאה אף סידר להם ראיון ברשת הטלוויזיה המקומית בו סיפרו על חיפושיהם וביקשו עזרה. כלום לא קרה כתוצאה מהמאמר והראיון ג'ק המשיך ופרסם אותו במגזינים נוספים, צבי פנה לחפש אותו בערוצים נוספים, האמונה שה"קסם" שחולל צבי עשר שנים לפני כן עם מכתב נצרת עשוי להתרחש שוב לא הניחה להם אולי עד יומם האחרון.
זה נראה כמו סיפור בלי סוף טוב, אך לא כך הוא. הבול החסר אולי עדיין לא נמצא, אך החיפוש אחריו לא הפסיק למרות כול המעקשים, וזהו העניין האמיתי כאן, ההתמסרות, ההתמדה, האמונה כי כשמישהו אומר לך שמשהו בלתי אפשרי – תפעיל מנועים ותתחיל להניע את עצמך כדי להוכיח שאין דבר כזה בלתי אפשרי.