‏מאת גל סער‏
פורסם ב- 23 אקספרס - צהלה של פעם 
29 באפריל 2015 

...כשסיפרתי להורי ערב אחד אודות תלמיד חדש שהצטרף זה עתה לכיתה והוספתי את שם משפחתו, מידד, שמעתי מאבי קריאת אוהו מהדהדת מקצה השכונה עד קצה התברר שאבי, עקיבא, הכיר היטב את הוריו של אמנון, יעקב (מיו) ושולה הן כי הם לחמו יחדיו (מיו ואבי), כמעט עשרים שנה קודם לכן, בעת מבצע דני (כיבוש לוד/רמלה כחלק ממלחמת העצמאות - יולי 1948) והן על רקע זה ששניהם נמנו עם מייסדי צהלה וראשוני מתיישביה כבר בשלהי שנת 1951 תחילת 1952.

זו רק ההקדמה. אחד האנשים המרתקים והמעניינים ביותר בהם פגשתי מעודי, אביהם של אורנה, אמנון, ותמר (תמי): יעקב (מיו) מידד ז"ל, או ארנסט מיודובסקי (השם בו נולד בגרמניה), או אנטון קינצלה (שם הכיסוי שלו במבצע חיסול הפושע הנאצי הרברטס צוקורס - "הקצב מריגה") או יצחק נשר (שם בספר על לכידת אדולף אייכמן) ותסלחנה לי כל אותן הישויות הדמיוניות הרבות הנוספות אותן השמטתי ושליוו את מעללי מיו לאורך השנים  ..

בימים אלה נחשפתי לחומרים נוספים מהאוטוביוגרפיה המרתקת עד מדהימה של האיש הזה, המקפלת בתוכה אחד לאחד את סיפור הקמת מדינת ישראל, תמונה אחר תמונה. בתור חובב אוטוביוגרפיות וביוגרפיות מושבע, טרם נתקלתי בריכוז כזה של אירועים לאומיים ואישיים כה מכוננים ודרמטיים כמו אלה שאירעו במהלך חייו מלאי התהפוכות וההפתעות של מיו.

במהלך חייו זיהיתי, לפחות, חמש תקופות שונות שכל אחת מהן כשלעצמה הייתה מספיקה למלא תקופת חיים שלמה אצל בן אנוש "רגיל".

הראשונה, ילדותו בגרמניה של שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה הקודמת (הוא נולד ב- 1919), על רקע עליית הנאציזם לשלטון והחלטתו האמיצה, כנראה גם זו שהצילה את חייו, לעזוב את בית הוריו החמים והמפנק כבר בגיל 15!! בשנת 1934, ולהעלות בדד לארץ ישראל שכבר אז (כאז כן עתה..) לא נחשבה כמקום הנוח והבטוח ביותר להתבגר ולחיות בו, בלשון המעטה.

שנים ספורות מאוחר יותר, בהיותו עדיין נער מתבגר, תלמיד ביה"ס הריאלי בחיפה, בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939), התנדב ושירת בהגנה במספר פעולות ומבצעים כנגד הערבים. בחלוף קצת יותר מעשור שנים ממועד עלייתו ארצה מצאו הוריו של מיו, ארנה ופליקס מיודובסקי הי"ד, את מותם הטרגי בלב התופת של טרזיינשטט ואושוויץ.

התקופה השנייה, עת התנדב לשרות בצבא הוד מלכותו (בבריטניה כיהן אז מלך), עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939), בכדי להילחם באויב הנאצי כמתנדב הארצישראלי היהודי הראשון לצבא הבריטי (ממש כך!) במסגרת חיל התותחנים המלכותי. אחריו ובעקבותיו התנדבו לצבא הבריטי עוד הרבה צעירים יהודים תושבי ארץ ישראל המנדטורית.

התקופה השלישית החלה עם שחרורו מהצבא הבריטי ב-1946 וגיוסו השני מאוחר יותר להגנה (ליל הגשרים, קרב רמת יוחנן ועוד), המשך השרות בעת מלחמת העצמאות ואחרי הקמת המדינה, בצה"ל (מבצע דני, כיבושי ג'נין ואשדוד וכו'), שם נמנה עם מייסדיו ומפקדיו הראשונים של חיל התותחנים, מילא תפקידים בכירים בחיל ומחוצה לו עד לפרישתו מהשירות ב- 1954, בגיל 35, כשהוא נושא דרגת סגן אלוף, שנחשבה אז כדרגה בכירה.

ב- 1955 החלה התקופה הרביעית, אחרי "פסק זמן" אזרחי קצר בו היה איש צבא קבע משוחרר שחיפש את עתידו, גויס פעם נוספת לשרות המדינה, בין השאר גם בזכות שליטתו בצרפתית (הוא שלט גם בלא מעט שפות נוספות), ונסע לחלק ממדינות צפון אפריקה בשליחותה. תוניסיה ומרוקו, שבתקופה ההיא היו עדיין קולוניות (מושבות) בחסות צרפת, עמדו אז לקבל את עצמאותן ומיו היה בין אלה שארגנו והסדירו את עלייתם ההמונית של יהודי אותן ארצות, במהלך אמצע שנות החמישים, אל עבר מדינת ישראל הצעירה לימים.

התקופה החמישית והארוכה מכולן, גולת הכותרת של 50 ויותר שנות פעולותיו ופועליו המרובים בשליחות המדינה (והמדינה שבדרך..), היה שרות בן למעלה מ-30 שנים ב"מוסד", במהלכו היה מעורב באופן דומיננטי ביותר בחיסול ובלכידת הפושעים הנאציים הרברטס צוקורס ואדולף אייכמן ובעוד אין ספור פרשיות נעלמות ועלומות על פני ארבע כנפות תבל - חלקן חסויות, עדיין, גם כיום.

בכל אותן שנים ארוכות עמדה עימו ולצידו בצורה מעוררת התפעלות ושאיננה מובנת מאליה "העזר כנגדו" שולה (שולמית), רעייתו, עמה היה נשוי בדיוק 58 שנים. משך השנים עברו על שולה תקופות לא קלות של חוסר וודאות, הרבה נדודים ברחבי הגלובוס, לעיתים גם ניתוקים כפויים ממושכים מבן זוגה, כאשר עקב עיסוקיו החשאיים של מיו לא תמיד הייתה יכולה לחלוק את מצבה, רגשותיה וחששותיה גם אפילו עם הקרובים והסובבים אותה.

אציין אנקדוטה אופיינית ובולטת לפלדה ממנה הייתה (ועודנה....) יצוקה שולה.

בעת שנשלמו ההכנות האחרונות בבואנוס איירס לקראת מבצע לכידתו של אדולף אייכמן, מאדריכליה והוגיה הראשיים של תוכנית "הפתרון הסופי" והבאתו החשאית למדינת ישראל, אפריל-מאי 1960, מיו, האיש האחראי הראשי על הלוגיסטיקה המאד מורכבת במבצע (וזה שכיבה את האור בשדה התעופה אחרי הלכידה..), שהה בארגנטינה תקופה ארוכה יחסית עם קשר מועט ביותר, אם בכלל, עם הרעייה המרוחקת והנמצאת ביבשת אחרת. שולה התגוררה אז בפריס, שם שכן המטה האירופי של ה"מוסד". היא הייתה אז לקראת סוף הריונה השני, כרסה בין שיניה, נושאת בבטנה בן העתיד להגיח לאוויר העולם קצת פחות משבועיים אחרי נחיתת אייכמן בישראל - ושמו יהיה אמנון.

למרות קורות חייו המרתקים ביותר המכילים בתוכם כמעט את כל החומרים מהם בנויה ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל ומדינת היהודים, מיו לא כל כך התפרסם בקרב הציבור הרחב ושמו, בהתחשב בפועליו המרובים והכה חשובים, נותר אלמוני, יחסית. הסיבות לכך לא ברורות לי כל כך, למען האמת. יכול להיות שאחת הסיבות לכך היא, שמיו שהיה בוגר ביה"ס הריאלי בחיפה, הטמיע בצורה קיצונית באופיו ובהתנהלותו את מורשתו של מנהלו האגדי ד"ר ארתור בירם שדגל (בין השאר) בביטוי "והצנע לכת" וגם דאג לשבצו בסמל ביה"ס.

בשלהי יוני 2012, הלך מיו לעולמו, בשיבה טובה, בן 93, שבע שנים ופעילויות כאשר הוא מותיר אחריו את שולה, שלושת ילדיו הבוגרים ותשעה נכדים.





© כול הזכויות שמורות לגל סער.

‏מתוך "ספר תולדות שולמית (שולה) מידד" 

מאת רמי ירושלמי נכתב עבור משפחת מידד. 

הערה: הספר בנוי על פי תחנות בחייה של שולמית (שולה) מידד.
בחרנו להציג כאן רק כמה מהן, מתחילת דרכה כאשת סוכן מוסד. הספר כולל תחנות רבות אחרות, מרתקות לא פחות, שמתפרשות  על פני כול חייו של הזוג מידד, ושל שולה בפרט. הספר נכתב יחד עם משפחת מידד לצורך שימור מורשת המשפחה. 
 

 
אולי כדי להתחיל ולהסביר את השינוי הענק שעבר על שולמית ומיו עת יצאו את ישראל והשתקעו בעיר תוניס, בירת תוניסיה, כדאי לספר את הסיפור הבא: מיו ושולמית מגיעים לתוניס בשנת 1956, השנה בה משתחררת תוניסיה מחסות צרפתית והופכת מדינה מוסלמית עצמאית. השינוי מתבטא באיבת הציבור התוניסאי לזרים, בעיקר לאירופאים, שהופכים להיות בלתי רצויים, ודמם מותר. אוטובוס מלא באזרחים זרים מותקף על ידי המון מוסת וכול נוסעיו נרצחים, חיי היהודים, ובמיוחד השליחים הישראלים (שעדיין הורשו לפעול בתוניסיה תחת משטר חביב בורגיבה) היו בסכנה. שולמית הצעירה מוצאת את עצמה בנסיעה משותפת עם מיו לעיר ספאקס, כשהדרך נחסמת על ידי המון מוסלמי מוסת. גופות מפוזרות בצדי הכביש, סכנת טבח חדה מאיימת עליהם. מיו מעניק לאשתו הצעירה שיעור שלמזלו הצליח – "פוקר פייס". הוא מורה לה לשמור על ארשת פנים של שחקן פוקר, שאינן מגלות כלום על הקלפים שבידו, לא להביט לצדדים, לא לגלות סימני לחץ, להתנהג הכי טבעי בעולם. מיו נוהג ברכב באיטיות, כמי שזמנו בידו, בעיקר שלא לפגוע בטעות באיש מהקהל, ושולמית הצעירה עומדת במבחן בגבורה. השניים צולחים את הדרך המסוכנת וניצלים. כשחולפת הסכנה עוצר מיו את הרכב כדי ללחוץ בהתרגשות את ידה של אשתו ולהכריז באוזניה - "את גבר!" כמו זה המדד לאומץ לב וקור רוח.

מיו ושולמית מגיעים לתוניסיה כחלק ממשלחת שנושאת את השם "המסגרת" עליה מפקד שלמה חביליו, שגויס כמה שנים מוקדם יותר על ידי ראש המוסד, איסר הראל, למשימה חשאית בצפון אפריקה, עקב החשש המתגבר מפעולות איבה נגד יהודים בארצות אלו כשיזכו בעצמאותן. כדי לתת מענה לתרחיש הזה ביקש המוסד להקים מחתרת יהודית שתגן על הקהילות. חבליו היה זה שגייס את מיו ל"מסגרת" והאיש ששימש כמפקדו בימי שירותו בצפון אפריקה. הוא למעשה האיש שהפך את מיו איש הצבא לאיש צללים כהכנה לשנים הבאות במוסד.

שולמית אשתו הפכה לאשת סוכן מוסד, ואת המשתמע מכך למדה כבר בימיה הראשונים בתוניס. הכיסוי של מיו היה שליח של תנועת הנוער "החלוץ" שנמצא שם לצורך הקמה וחיזוק של התנועות המקומיות לקראת עלייה לישראל, זה היה רק כיסוי לפעילות חשאית הרבה יותר במסגרתה הוברחו ליפטים (ארגזים ענקיים) מלאי נשק מישראל לצורך חימוש הצעירים היהודיים בקהילות תוניסיה. מיו וחבריו היו אחראיים על המשלוחים, על הדרכת הצעירים בשימוש בנשק, ועל ארגון ההגנה המקומית בכול קהילה. לצורך זה הגיע מיו בחברת אשתו אל ערי הדרום של תוניסיה – סוס וספאקס, בהן התגוררו קהילות יהודיות גדולות, ואף הרחיקו עד חצי האי ג'רבה, בו התגוררה קהילה יהודית מפוארת, ששמרה על צביונה היהודי, דיברה בעברית, והקסימה את שולמית הצעירה.

בתוניסיה פעלו באותה עת שליחים לא מעטים מטעם המדינה בדרכון ישראלי ובגיבוי משטרו של חביב בורגיבה, שנחשב פרו-מערבי ונערץ על ידי בני עמו. את רוב הפעילות המבצעית עשו הגברים, ועל הנשים שהושארו מאחור הופקדה לילי- אשת מוסד מנוסה, שדאגה לגבש את חבורת הבנות בפגישות וביציאה לבילויים בעיר. פעם אחת יצאו לחזות בסרט בו שיחק כוכב הוליוודי יפה תואר במיוחד, ואחרי הסרט, על כוס קפה ועוגה טובה בבית קפה, התחרו הבנות ביניהן במחמאות ליופיו הבלתי נתפס של הכוכב. שולה הצעירה הג'ינג'ית אמרה כמעט בתמימות, "אני לא יודעת מה אתן כל כך מתלהבות ממנו, מיו שלי יפה פי אלף!" הנה כי כן, כה גדולה הייתה אהבתה של האישה הצעירה לבעלה..

אך אפילו משטר נוח כמשטרו של בורגיבה לא יכול היה להסכין עם הפעולות החשאיות שביצעו חברי "המסגרת" בתחומו, וכך, יום בהיר אחד נעצרו חברי המסגרת, ומיו בתוכם על ידי סוכנים תוניסאים והובלו למעצר וחקירות במשטרת העיר. חדרם של שולמית ומיו בבניין מקומי שימש כסליק לחומרי כס"מ רבים, וכלל התכתבויות רבות בכתב סתרים עם המפעילים בארץ. ברגע שנעצרו מיו וחבריו הועברה לשולמית ההוראה "לנקות" את הבית מעדויות מרשיעות. שולמית הצעירה לא איבדה את ראשה, אספה את כול החומרים המרשיעים, הטמינה אותם בבגדיה, ובחיפזון רב עזבה את הבית, מבלי לדעת לאן תלך. היא לא הכירה כמעט איש בעיר, אך גילתה תושייה רבה כשאיתרה חנות מאפייה של צעיר יהודי שהיה פעיל במחתרת המקומית אותו הכירה באופן שטחי. זה הניח לה להתקשר לאיש הקשר הישראלי שהנחה אותה כיצד לפעול. הם נפגשו ברחוב, טיפסו לקומה עליונה של בניין אקראי, ושם התפרקה שולמית מכול המסמכים והציוד המרשיע שהסתירה תחת בגדיה.

סופו של הסיפור – מיו השתחרר מהמעצר בתוניסיה אך השלטונות המקומיים סרבו להאריך את הויזה שלו, והוחלט להוציאם מתוניסיה. השניים מגיעים לפריז, שהייתה כבר אז המרכז של המוסד באירופה והבסיס לפעילותו. הדרך המקובלת הייתה שהנשים נותרות להתגורר בעיר, והבעלים יוצאים לבדם לפעילותם החשאית, אך מיו ושולמית לא הסכימו להיפרד שוב, והתעקשו על "אחד על אחד" – שניהם ביחד בטוב וברע. כך התחיל הפרק הבא בחיי שולמית, פרק בו חיה בזהות בדויה.

 

גרמניה
קלן
1957
      

מיו היה אמן התחפושות, ולא בכדי כונה במשך השנים "האיש בעל אלף הזהויות" הוא שלט באנגלית, צרפתית וגרמנית שהייתה למעשה שפת האם שלו. עניין זה איפשר לבנות לו כיסוי של אזרח גרמני מן השורה. שולמית, לעומתו, הייתה עדיין ישראלית "סברסית" שלא שלטה בשפות אחרות מעברית, ובכדי להכשיר את סיפור הכיסוי שלה כך שתוכל לשמש כאשתו החוקית של מיו היה עליה לעשות שני דברים עיקריים, - להשיג דרכון גרמני חוקי ולהינשא (שוב) לאיש לו כבר הייתה נשואה, אך הפעם בשמות וזהויות שונים במקצת מאלו שבהם נישאה רק שלוש שנים לפני כן, בבית הדודה בנס ציונה.

גרמניה של שנת 57 הייתה עדיין חבולה ושסועה משנות מלחמת העולם השנייה בסופם התפרקה למעשה והפכה עיי חורבות. רוב הערים הגדולות עמדו עדיין בהריסותיהם, זו הייתה גרמניה אותה פגשה שולמית שהגיעה אליה לראשונה כדי לארגן לעצמה את הניירות שנדרשו כדי להפוך אזרחית של מדינה זו, כך שתוכל להינשא לארנסט מיודובסקי, אזרח גרמני במקור.

שולמית שוכרת חדר בדירה במרכז העיר קלן, בביתה של גרמניה קשת יום המשכירה חדרים בביתה כדי לשרוד, המטבח והשירותים משותפים. בחדר ההוא ממתינה שולמית למסמכים שנדרשים ולאיש שהיא אוהבת, שלא מרבה לבקרה. קשה לתאר את הבדידות באותה תקופה, בארץ זרה, ללא רע ומכר, בחורף אירופאי מקפיא בחדרון קטן מול המרקע גם הוא שחור לבן, אותו היא מנצלת כדי לעשות צעדים ראשונים בשפה הגרמנית. היה הרבה יותר פשוט להישאר בחברת הנשים הישראליות בפריז המעטירה, אך היא לא מוכנה להיפרד שוב מהאיש שלה, וכן מוכנה לשלם את המחיר.

הימים חולפים כדרכם של ימים, המסמכים להם מחכים מגיעים, וארנסט (מיו) מצטרף אל כלתו המיועדת, שתקרא בזהותה החדשה אליזבת. חתונתם השנייה צנועה בהרבה מן הראשונה, ונערכת בבניין עריית קלן. שולמית מקבלת את ברכת השופט על הכניסה לאומה הגרמנית וכמעט מקיאה מסלידה כשהוא לוחץ את ידה. את ליל ירח הדבש השני שלהם, שלושה ימים יחד לפני ששב מיו למרוקו, עושים השניים בחדר הקטן בביתה של הגרמנייה, אלמנת המלחמה.  לשניהם אין עדין מושג שבאותו ירח דבש מבורך, אחרי כמעט ארבע שנים של ניסיונות כושלים, נכנסת שולמית סוף סוף להריון.

נאפוליונצ'יק

נפוליאונצ'יק או בשמו הרשמי "תותח הרים קליבר 65 מ"מ דגם 1906" הוא תותח הרים צרפתי מתחילת המאה ה-20 שתפקידו העיקרי היה סיוע באש לכוחות חי"ר. התותח תוכנן וניבנה כך שניתן יהיה לפרק אותו במהירות ובקלות ולהובילו אותו על גבי פרדות. הוא היה בשימוש נפוץ בצרפת ובפולין בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

בשלהי תקופת המנדט הבריטי, כשהיה כבר ברור שהכוח הצבאי של המדינה היהודית יאלץ להתמודד עם צבאות סדירים, נוצר צורך מיידי ברכישת נשק כבד, כמו תותחים, שיוכל לסייע ללוחמים בקרבות. נשלח שליח דחוף לאירופה, והוא קנה מה שהיה זמין הכי מהר – תותחים ישנים, מתחילת המאה, שהיו נגררים פעם על ידי פרדות.

חמשת התותחים הראשונים הוברחו מתחת לאפם של הבריטים, תחת שקי בצל וקופסאות של מיץ עגבניות. הבעיה – התותחים הגיעו ללא כוונות. הבעיה היותר גדולה – לא נמצא בישראל אדם שידע להפעילם. למזלו של הצבא המתהווה, (שגם הוא צריך לעיתים יותר מזל משכל), באותה אניה בה הגיעו התותחים הגיע במקרה גם ליאון קויפמן, קצין בצבא הצרפתי ששימש כמפקד סוללת תותחים בפלישת צבא צרפת החופשית לקווליר, והכיר את התותחים. קויפמן נלקח מיד להכשיר את הלוחמים בשימושם ואף שימש כמפקד הסוללה.

חמשת הנאפוליונצ'קים, (שהתכנו כך על שום גילם המופלג) הוחשו לקרבות הצפון, ושימשו גורם מפתיע ומכריע בקרבות על הדגניות, כיבוש צמח, והדיפת הצבא הסורי מהארץ. במהלך המלחמה הגיעו לארץ עוד שלושים נאפוליאונצ'יקים כאלו, והם הוו למעשה את רוב הכוח הארטילרי של צה"ל באותם ימים. כמה מהם אפילו הוצבו על משאיות כתותחים מתנייעים, וכמה אחרים הותקנו על סיפוני האוניות הראשונות של חיל הים הישראלי בעת שאניות מעפילים שהוחזקו בנמל חיפה הוסבו לספינות מלחמה.

יעקב מיו מידד, האיש שבתמונה, היה אחד מ-12 המתנדבים הראשונים של היישוב היהודי לצבא הבריטי ב 1939. הוא השתחרר ב-1946, ובנובמבר 1947 התגייס לפלוגה ב' של גדוד 22 של חטיבת כרמלי ולחם במלחמת העצמאות. הוא השתתף בקרב על חיפה, קרב משמר העמק. היה מפקד גונדה בגדוד תותחנים 402, והשתתף בקרבות על בית דראס ובקרבות על משלט עיבדיס. הוא המשיך בשירות קבע בצה"ל בחיל התותחנים, בשנים 1951 עד 1953 פיקד על בסיס ההדרכה של החיל, בה"ד 9, והשתחרר ב-1955 בדרגת סגן אלוף. הייתה לו, כפי שאפשר להבין, חיבה מיוחדת לתותחים בכלל ולנאפוליונצ'יקים  בפרט.

עם תום מלחמת העצמאות, תם כנראה לעולם בעולם תפקידים של תותחי ההרים קליבר 65, והם הוצאו מהשירות והחלו להעלם. מתוך 35 התותחים שהיו בשירות בשנת 1948 נותרו רק שישה תותחים במוזיאונים שונים ברחבי הארץ, ועוד אחד שניצב בזקיף בכניסה לבית מידד, מכוונן בדיוק על הכניסה לסניף בנק אוצר החייל המקומי של השכונה, מעבר לכביש. איך הוא הגיע לשם? הסיפור הוא כנראה זה: במפגן צה"ל באצטדיון רמת גן ב-1958, במסגרת חגיגות העשור למדינה, הוציא חיל התותחנים את ה"נפוליאוצ'יקים" מאחסון והציג סוללה של ארבעה תותחים שפורקו לנגד עיני הקהל, הועברו באומגה מצד אחד של האצטדיון לצידו השני, הורכבו מחדש וירו ארבעה פגזים (פגז אחד כל תותח).

ארבעת התותחים הללו, שעשו את המיפגן, לא הוחזרו שוב למחסני הצבא, ותחת זו נשלחו לגריטה, כגרוטאות ברזל, שם גילה אותם אחד מוותיקי חיל התותחנים שנייה לפני שנעלמו לעד, ובסיוע כמה חברים מהחייל, בתוכם מיו, הצילו את התותחים הוותיקים, והותירו אותם בחתיכה אחת, כמוצג בחצר הבית. עוד אחד מארבעת התותחים הללו ניצב לא רחוק, בבית ארנון, אך הוא נעלם משם עם השנים. זה של בית מימד עדיין ניצב שם, מוקף דשא רך ושתי יונות שלום למרגלותיו, כשריד נהדר של העבר.