המרכז המסחרי היה המקום איליו וממנו התנקזה כל התנועה בשכונה. באותם ימים נמצאו בו כול השירותים - חנות המזון של הקאופרטיב, הדואר, משרדי הוועד, תחנת האוטובוס, וכמה חנויות קטנות שנשאו את שמות בעליהן – אנוך, שי, לסט, לכול אחד מהשמות הללו היה חלק בחיי הילדים שהיינו פעם, וכל חנות ו הייתה אז עבורנו עולם ומלואו.
לבו של המרכז מתמיד היה המבנה העגול ומחופה הכיפה ששימש כחנות הקואופרטיב, וסיפק בתחילה את רוב המוצרים לשכונה, מעין כולבו של מושב או קיבוץ.
לשם היו מגיעים כולם, מבוגרים וילדים שנשלחו על ידי ההורים וש"רשמו" אצל הקופאיות את החשבון. כולם הכירו את כולם, והילדים היו משויכים בעיקר לאימותיהם שדאגו לסגור את החשבון פעם בחודש, עד כי כך הכירו הבריות אלו את אלו שקנייה לא ברורה שביצע הילד (כמו רכישת סיגריות לאמא שלא מעשנת בכלל) היו מיורטות על ידי הקופאיות העירניות. ומדווחות לאמהות בלי סנטימנטים.
המבנה ששימש כבית ספר ובית כנסת עד שהפך לסניף בנק
המרכז המסחרי עם הכיפה המיתולוגית, ודוכן הפלאפל
בצמוד למבנה העגול המו שלל חנויות ברוב פעילות. שורת החנויות של המרכז הכילה את הכוכבים הבאים: אנוך, פקיד שהפך ליזם והקים את חנות החלום לילדים שאהבו פיצ'פקס, לידו שרגא, הקצב הנורא עם המזג הרע והסכינים נוטפות הדם שלו, אחריהם המעדנייה של ראובן המעודן. האלטרנטיבה האליטסטית הראשונה לחנות הקאופרטיב, ולידה חנות בגדי אתא "שי" עם המוכר הגלותי והבגדים הכי לא קוליים בעולם, כולל מכנסיים וחולצות למדים האחידים של בית הספר. נעלה את השורה הגברת הזקנה עם הספרייה האפלולית במעמקי חנותה שהייתה מטילה לא פעם וטו על ספר שבחרת אם נראה לה בוגר מדי לגילך. עם הפנים אל רחוב יהונתן, ניצבו סניף הדואר השכונתי והמספרה לגברים ונשים, גם היא של ראובן המעודן מהמעדניה, הטייקון של המרכז המסחרי באותם ימים.
אך החיים לא הסתיימו בחלק המואר של המרכז, היו גם כאלו שהתקיימו מאחור, לאורך מסוף הפריקה שליד רחבת הכביש האחורית הנושקת לחורשה. זה היה הצד האפל של המרכז, דאון טאון צהלה, היה שם כוך של סנדלר, בימים שבני האדם עדיין חידשו סוליות בנעליים, וחנות של חשמלאי בימים שבני האדם עדיין הביאו קומקום חשמלי לתיקון, ושם שכנה חנותו המיתולוגית של לסט ה"גנב", מן עירבוב של כלי בית, אינסטלציה, מסמרים, ברגים, רצועות למכונת תפירה של זינגר ומה לא, ומעבר לרחבת הכביש, ממש בשולי החורשה, היה צריף קטן בו היו מרטו גבר ואישה מוזרים את הנוצות מהעופות של שרגא הקצב. הרצפה שלו הייתה מכוסה תמיד מרבד לבן. וריח של מוות שזה עתה אירע ריחף בערימת העופות חסרות האונים. זה היה בלי ספק אחד מהמקומות היותר קריפיים שהציעה השכונה באותם ימים.
לקראת הערב, עם רדת החשכה, היו נסגרות החנויות במרכז אחת אחר השנייה, ועד השעה שבע בערב היה המקום שומם, או אז היו מתחילים חיי הלילה של המרכז, שהיו שייכים כולם לילדים. פרט למשרדי הוועד, במרתף המרכז, שהיו פתוחים פעמיים שלוש בשבוע בערבים, המקום היה חופשי ממבוגרים, וכול חבורה שכיבדה את עצמה הכירה אותו מקרוב, או מדויק יותר – את הגג הרחב, הלבן שלו, ואת הכיפה העגולה שהתנשאה מעל חנות הקאופרטיב. היו הרבה דרכים להגיע לגג הזה, אך המקובלת הייתה גגון הביטון הקטן מעל לכניסה אל מרתף הוועד. זו הייתה התרומה שלו לפיתוח האומץ של ילדי השכונה, בימים שאומץ והקרבה היו ערכים ברורים. היה צורך לאחוז בשוליו ולהניף עצמך מעלה בבת אחת, כך שתמצא עצמך על גגון הוועד. משם הדרך אל הגג כבר הייתה חתיכת עוגה.
המרכז המסחרי היה המבנה הגדול ביותר שעל גגו היינו, והוא נדמה לנו אז כעולם ומלואו – בשיאו הכיפה העגולה שהצריכה טיפוס זהיר אל פסגתה, ומעברו הרחוק, האחורי, החורשה הקטנה עם עצי האורן, שענפיהם נדמו קרובים, אך הצריכו קפיצה מעל תהום השביל שהפריד בינם לבין שולי הגג . זה היה מבחן האומץ האולטימטיבי – לזנק מהגג אל העצים של החורשה, להיאחז בהם, ולגלוש אט אט מטה. אני כשלעצמי מעולם לא העזתי לנסות את קפיצת המוות הזו, סיפורים יודעים לספר על ילדים שיצאו מנסיונות כאלו עם רגליים שבורות או נקועות במקרה הטוב. האגדה גם יודעת לספר על אחר, נועם וימן, שהצליח היכן שכולם נכשלו, וכבש את התהום שבין גג המרכז והחורשה הקטנה, אבל אין עד היום שום אסמכתאות המאששות רשמית אגדה זו..
גרעינים בוטנים מסיים עוד עסקה מוצלחת עם אחד מלקוחותיו הצעירים.
אי אפשר לעבור ממסדרון החנויות אל המספרה של ראובן מבלי להזכיר את גרעינים בוטנים שהעגלה שלו שכנה ממש בכניסה למסדרון המקורה, מול חנותה של הספרנית הזקנה. הוא היה הבאסטונר הראשון שהכרנו, מן הומלס עם עגלת שטויות שנדמתה בעיני הילדים שלנו מופלאה.
היום כבר בטח לא היו מרשים לו לעגון שם, בחלק המקורה של המסדרון המוביל אל שורת החנויות ולפזר סביבו את המציאות שהציע לילדים שפקדו את דוכנו, בעיקר בדרך חזרה מבית ספר.
זו הייתה הפיצוציה שלנו באותם ימים, והיא הכילה חוץ מגרעינים ובוטנים די מעופשים בעיקר ממתקים יוצאי דופן, כמו ציקות וורודות ולבנות, או סוכריות שצבען היה משתנה תוך כדי מציצתן, עניין שאילץ אותך לשלוף אותן מפיך מדי זמן כדי לבחון את השינויים.
