צהלה
 
מאת עו"ד גבריאל טלמור ז"ל

ראשיתה של שכונת צהלה, הינה בוועדה לשיכון אנשי צבא בשירות קבע, אשר פנתה לאנשי צבא שהתחייבו לשירות קבע, בהצעה להשתכן בסביבת תל אביב, בתחילת שנת 1950. באותה השנה, תוכננה שכונת צהלה, כשכונה הומוגנית הכוללת כ- 526 בתים פרטיים, בית ספר, גן ומרכז מסחרי. בתחילת שנת 1951 הסתיימה בנייתם של כ- 263 בתים בשלב א' וחודשים אחר כך הסתיימה בנייתם של 263 בתים נוספים. שם השכונה היה: שיכון צבא קבע ליד הדר יוסף. בשנת 1950 נערכה הגרלה ובה עלו בגורל אלה שקיבלו את הבתים בשכונה החדשה. בשנת 1951 אוכלסו הבתים ובסמוך לכך נרשמה אגודה בשם: שיכון אנשי צבא בשירות קבע – צהלה – אגודה שיתופית בע"מ. 

טקס חנוכת השכונה ומסירת הבתים לחיילי וקציני צה"ל הראשונים, התקיים בנוכחות שר הביטחון וראש המטה הכללית דאז, מר דוד בן גוריון. האגודה חכרה בשלמות את קרקע השכונה והבתים מאת בעליה, רשות הפיתוח, והתושבים היו לימים לחוכרי משנה של האגודה. זכות חכירת הבתים הותנתה בחברות באגודה, אשר מצידה ריכזה את כל פעולות הבנייה, הפיתוח וההקמה של בתי השכונה ומוסדותיה. הבתים הראשונים בשכונה הוקמו בארבעה טיפוסי בתים צמודי קרקע, בודדים ודו-משפחתיים. בצד כל בית היה משק עזר קטן שאפשר לתושבים לחיות בימי הקיצוב והצנע מירקות, פירות ותנובת בעלי החיים שבחצרות הבתים. שמה של שכונת אנשי צבא הקבע ליד הדר יוסף, הוסב לשם "צהלה" לפי הצעתו של יגאל ידין. 

צהלה אהובתי

 על יחסיו של דוד בן גוריון עם השכונה שהגה ממוחו הקודח

יכול להיות, (כמעט בטוח) שדוד בן גוריון, מחולל המדינה, הגה ממוחו עוד שכונות רבות, ממטולה עד לאילת, אבל ספק אם הייתה אחת שהייתה חביבה עליו יותר משכונת צהלה אותה הגה ממוחו הקודח כבר ב 1949, כפתרון לבעיה לוחצת ביותר - הקצינים הצעירים במטכ"ל שלו גרו עדיין במחנות, כמו ילדים שהתבגרו וגרים עדין אצל ההורים, אלו כבר לא היו הנערים הקמיקזות של ימי הקמת המדינה. הגיבורים התחתנו עם גיבורות וכמו בספרים הולידו ילדים נהדרים, רק שלא כמו באגדות לא היה להם איפה לגדל אותם. בין הכורח לחמש את הציבור הזה, לכורח לגבש אותם לידי מקשה אחת ממלכתית, היה גם הכורח לשכן מהר את כול הגיבורים ששבו מהמלחמה עטורי זכויות אך חסרי דיור.

הנושא הועלה לדיון בתחילת שנת 50, נמצא שטח מתאים מעבר לירקון, על גבעה נישאה שמשקיפה על הדרך היחידה שהובילה מרמת גן להרצליה, נשכרו הקבלנים שיבצעו את העבודה בפועל, והוגדרה שיטה חדשה של בנייה – בנייה צמודת קרקע אבל מתועשת. רחובות שלמים ניבנו בבת אחת. הוגו מרום, ממייסדי צהלה, מסביר שצהלה נבנתה בשיטה שוודית מתועשת, שזירזה מאד את תהליך הייצור, ואכן תוך שנה, כמו שהבטיח הזקן לקציניו הנאמנים, עמדה שם שכונה. בטקס כניסת המתיישבים הראשונים לבתיהם (שתמונה ממנו מוצגת כתדפיס ענק במרכז המסחרי של השכונה) הוא היה השושבין המרכזי, והטקס נערך, איך לא, ברחוב עשהאל, בצד שני של בית הספר, בימים שלא היה מתוכנן להיות בו אחד כזה בכלל.

למעשה נראה שכול הטקס הזה, אליו הובאו האנשים באוטובוסים מהעיר הופק בעיקר כדי שיוכל בן גוריון לראות בעיניו איפה תגור בתו, היכן יוולדו נכדיו. הנה דוגמא לגדלות שלו, - אומר ועושה. תוך שנה היה לילדה בית הגון, ולא רק לה אלא למאות הקצינים הצעירים כבעלה שכבר התחילו לפזול בכוון הפרישה. אחד התנאים כדי לגשת להגרלת המגרשים בשכונת הקצינים היה חתימה לשרות קבע ארוך בצבא או בשרות הביטחון הכללי, הזקן תפס שוב שתי ציפורים במכה – גם סידר בית לילדה, וגם שמר על איכות קציניו, ועל הממלכתיות שטבע באופיים.

מן הסתם היה הוא זה שהגה את שמות הרחובות בשכונה, והתאים אותם לאופי התושבים דאז – המצביאים, ברק, יהונתן, אבנר, יואב, רק גברים-גברים, את דבורה הנביאה למשל השאירו לשכונת רמת החייל. בת יפתח ובת חן הם הרחובות הנשיים היחידים בין רחובות השכונה, וגם אלו רק בתור בתו-של. וכמובן, - רחוב עשהאל, שהפך לרחוב המקיף את בית הספר, (למרות שבתכנון המקורי שלו היה אמור להיות גינה) הרחוב שאליו היה מגיע בתור אבא של גאולה המורה וסבא של אורית יריב ומושי .

עכשיו, כשיודעים את הפרטים מבינים מדוע הזקן אהב כל כך את השכונה ומדוע היא השיבה לו אהבה מלוא חופנים. כי אולי בזכות אהבתו לבתו גאולה נוצרה צהלה בכלל, ולו רק בשל כך מגיע לה כבוד גדול, ותודה גדולה כפליים. 

 

השנים הראשונות, השק"מ, ראובן מקפיד על תלושי קנייה של ימי הצנע, ביצה אחת בשבוע. להריוניות שתים.
בחורף הנחל שליד תחנת הרכבת בבני ברק עולה על גדותיו ומנתק את השכונה, אין יוצא ואין בא. באביב פורחים כול השדות סביבה במרבד של צבעונים אדומים כדם.

הבדואים של אבו קישק מגיעים לקראת הקיץ, ונוטים את אוהליהם בעמק הרחוק, שנגמר בדרך הרצליה, את רוב המצרכים קונים מרוכלים שעוברים בין הרחובות הקטנים – אוטו לחם, אוטו נפט, אוטו ספריה ניידת, ועגלת הירקות והפירות של נג'י המיתולוגי כאן בתמונה:

מתכנני "השיכון לאנשי צבא" קבע מיקמו את השכונה החדשה על גבעה שנישאה מעל הדרך היחידה שהובילה באותם ימים להרצליה, (פנחס רוזן של ימינו) במטרה שתשמש כעמדה שולטת מעל הציר החשוב.
ההכרזה על הקמת השכונה יצאה כבר בשנת 49, שנה לאחר שהוכרזה המדינה עצמה, ונראה שנושא זה היה אחד הנושאים הדחופים שהיו אז על השולחן. לצורך הכרת השטח יצא מפקד יחידת צילום אווירי של חיל אויר, אריה יעקבי לטיסה בה תועד לראשונה השטח עליו תוקם השכונה החדשה בה התעתד גם הוא לרכוש בית, והיה כנראה האיש הראשון שראה את צהלה, עוד לפני שהוקמה.

לא רחוק מהצטלבות שני שבילים אלו ניצבה משוכת סברס קוצנית ובלתי עבירה, שבתוכה, אם זכרוני אינו מטעה, היו מן שרידים של מבנה עתיק שהוא, אולי אח לזה שמופיע בתמונה, שמעיד גם הוא שפעם חיו על האדמות הללו אנשים אחרים

אכן, פעם חיו פה אנשים אחרים, והם היו חקלאים שעיבדו את הקרקעות בין מה שמכונה "הכיפות" עד מעלה רחוב אבנר והגבעה שהפכה לחלק מבית הנוער. פעם מישהו נטע שם כרמי גפנים, וראה מהם פרי. והמישהו הזה נעלם, ברח, גורש, (בחר את המתאים), אך משוכות הענבים שעיבד נותרו מאחור, נטושות, ושימשו עבורי ועבור רב"ד חברי כאופקים חדשים למחקר, בקצהו המרוחק ביותר של עולמנו. אני עדיין זוכר את השורות הישרות של הגפנים, שענפיהם כבר השתרגו גם אל הרצפה, ואת אשכולות הענבים החומים-כחלחלים שהתפקעו מעסיס ואין קוטף.

היינו מעמיסים על עצמנו כמה אשכולות שיכולנו, אך המבוגרים לא התלהבו מהפרי שגדל ממש מעבר לגבעה הקטנה שנשקה לבתיהם "ענבי בר" כינו את הכרם הנטוש ותוצרתו, לא מרוססים, לא טובים לבריאות, ומבטיחים בעיות כמו שילשול לא עלינו, אך הסכנה לא עצרה אותנו מלהמשיך ולבקר בכרם הנטוש ולבלוס ענבים בשלים מתפוצצים מעסיס, הם היו רק חלק מהמזווה שהיו פעם השדות הללו עבור ילדי שדות שכמותנו, יחד עם הסברס המפתים שעלו לכול אחד לפחות כמה פעמים בהמון קוצים, מקשות האבטיחים שהיו פזורות בשטח שבינינו לבין מרכז הטניס של רמת השרון, והשסק והפיטנגו בחצרות האחוריות של הבתים שלא היו עדיין מגודרים מן השדות. 

יום אחד נעלם הכרם ותחתיו החלו העבודות על בריכת השחייה, זה היה שידרוג של ממש בעיני הילדים שהיינו, אחרי הכול, מה זה כרם נטוש לעומת בריכת שחייה צוננת?. אחד אחר אחד נעלמו אחריו הסימנים שהעידו על תושביו הקודמים של האיזור, והקידמה טרפה את העבר. זו דרכו של עולם ואין יותר מדי טעם לענ"ד להרהר בצדק או בזכויות שהיו או לא היו לאלו שנטשו, ובעוקץ הנבזי שתקע או לא תקע בהם בן גוריון דקה אחרי שהתפנו. כול אחד עושה את הבחירות שלו בחיים, ומן הסתם גם אבו קישק עשה את שלו. הוא מיצה את שיכול היה מהאדמות הללו של עבר הירקון, והגיע תורם של אנשים אחרים לעשות זאת. זה פשוט עד כדי כך.

דגמי הבתים בתלת מימד
בצהלה נבנו 526 בתים צמודי קרקע עם 3 מודלים עיקריים, 8 טיפוסי בתים

נושא הפיתוח הסביבתי לא היה בראש מעייניהם של קבלני עבודות בנייה בימים בהם הוקמה השכונה, ימיה הראשונים של המדינה, ימי הצנע. הם בקושי הצליחו לבנות עם מכסות הבטון שהוטלו עליהם ממעל, ממשרדי הפיקוח על הצנע של דוב יוסף הנורא, ועשו כול מאמץ כדי לעמוד במשימה, בגבולות מגבלות הצנע, הנה שוב עולה המילה הזו "צנע", והפועל היוצא שלה – צניעות. זו הייתה המעלה שנדרשה אז ממנהיגי הישוב, ומתוך ההוויה הזו נוסדה ונהייתה שכונת אנשי צבא הקבע צהלה – שכונה של בתים קטנים, רובם דו משפחתיים, בני שניים עד שלושה חדרים בלבד, שכונה צנועה. כל כך צנועה שבמקום מדרכות לפני הבתים קיבל כול רוכש לול תרנגולות בחצר, מוכן ומזומן לאכלס בעלי כנף לביצים ובשר כחלק מתפריט בני המשפחה.

מכיוון שרוב אנשי הצבא שרכשו בית במקום היו בעלי אוריאנטציה "מושבית" או "קיבוצית" זה לא נראה להם רעיון כול כך מופרך. מעטים מהם אכן ניצלו את הלול המודלרי ההוא, מפלטות של ביטון דק, לייעודו המקורי, אך ברוב החצרות האחרות הוא הפך למחסן בקצה החצר, מקום ניתן היה לאכסן את מה שלא זרקו, ובימים ההם לא היו זורקים כלום.

הפיתוח הסביבתי של השכונה נדחה לשנים ארוכות, ואיתו נדחו גם התכניות לטפח את המקומות שסומנו במפת השכונה כשטחים ציבורים המיועדים להקמת גינה ציבורית. היו כמה כאלו, ובראשם החורשה המוזרה שנמצאה בטבור השכונה ותפקדה על תקן החור השחור של ילדותינו. שביל צר, שהיה הופך בימי החורף בוצי, עבר בה וחיבר בין שני חלקי צהלה שמשני צידיו – רחוב הפרסה מצד אחד, והחלק האחורי של המרכז המסחרי מהצד השני. היום, לאחר שנכבשה סופית והפכה לגינת נוי ככל הגינות, קשה להבין איך פעם היו מתלבטות ילדות אם לחלוף בה בלילה אפילו בחבורה מפחד רוחו של קווהקווה הנורא, ואיך פעם היו מזהירות אמהות "ללכת רק דרך רחוב יהונתן! שום קיצורים דרך החורשה!" היא נחשבה מסוכנת, הגינה המרגיעה של היום, אף פעם לא ידעת בדיוק במי תתקל בה, במיוחד בלילות. עורק רחוב יהונתן, זה שעליו היינו פוסעים מדי יום לבית הספר וחזרה היה האופציה הבטוחה, ורוב הילדים העדיפו להשתמש בה, על אף שהייתה ארוכה בהרבה מהשביל שחצה את החורשה.

שטחים נוספים שנועדו להיות גינות סומנו בכמה מקומות על המפה נותרו בפראותם שנים ארוכות. הגדול שבהם הוא השטח שנותר בין חצרותיהם האחרויות של חלק מתושבי רחוב המצביאים ובין חצרותיהם האחוריות של חלק מבתי רחוב בת יפתח. מקום בו נישא עץ השקמה העבות ששימש כמקום מפגש לחבורות מהאיזור. המובלעת הצרה והארוכה התחברה בשני שבילים לאותו רחוב – רחוב המצביאים, והעובדה שאי אפשר היה להגיע אליה ברכב ניתקה אותה מהרחובות הסמוכים לה והותירה אי של שדה בר שבשיאו אותו עץ מפואר. גם שטח בור זה, ששמר על צביונו שנים רבות, נכנע לבסוף לפיתוח הסביבתי והפך לעוד גינה כבושה, שלקחה איתה את אחת מאבני הדרך האהובות של ילדי האיזור – העץ.

גינות נוספות הוקמו, אחת מהן על משטח החול שמול המקום בו ניצב באותם ימים צריף הצופים, (לזכרו של גורי שרון ז"ל בן מחזורי) ואחת בפינת בת יפתח וברק, על משטח החול ששימש שנים רבות כמגרש כדורגל על שער אחד לילדי הבתים הסמוכים, אך אף אחת מגינות צהלה לא התקרבה אפילו לסכן את ההגמוניה של הגינה היחידה שהייתה הגינה הציבורית המפותחת והמטופלת - גן יהודה, על שמו של סא"ל יהודה רוזן, ממייסדי השכונה. האיש שהקים ותכנן את כול מערך תנאי השירות לאנשי צבא הקבע, הגה את השק"מ הידוע, את בנק אוצר החייל, ועוד מפעלים שנועדו לשפר את תנאי השירות של חיילים. בחודש מאי של שנת חמישים ושלוש, נכנס לתפקידו כיועץ הכספי לרמטכ"ל אך חצי שנה אחר כך נפטר לאחר מחלת לב קצרה ביום הולדתו ה 36. הגינה שנקראה על שמו, מוקפת כולה ברחוב אהוד והייתה הגינה היחידה בשכונה שהייתה מוסדרת, עם שבילי כורכר, וספסלים לישיבה בפינות מוצלות, אפילו כמה פנסי רחוב, שהאירו בעיקר אל הכביש הסמוך בשעות הלילה.

נדמה שגן יהודה עמד שם מתמיד, מקום חצי נסתר וחצי ציבורי, חצי אסור וחצי מותר שאיליו היה ניתן עדיין להזמין בנות לטיול ערב, שלא כטיול לחורשה המפחידה. היו בו כמה ספסלים שהסתתרו די יפה מאחורי הצמחייה העבותה שהפרידה בינם לבין הכביש וכולם הכירו אותם. אלו היו ספסלי הנשיקות, או ספסלי הנשיקות הראשונות, כפי שהייתה הנשיקה הראשונה שלי, שם באפלולית הספסל שבפאתי הגן, אם ניתן לקרוא להצמדת השפתיים שלי ללחי שלה נשיקה תקנית של בן ובת. זה לא היה חשוב אז, העיקר הייתה הכוונה, ואני הייתי מלא בה, גן יהודה נראה לי באותו רגע כמו גן עדן, ריחפתי בענני הנשיקה הראשונה שלי והודיתי בלבי לאותו יהודה רוזן, על שסידר את הפינה הקסומה הזו בחיי. אני מודה לו עד היום.

גבעת השקמים ושכונת צהלה

מסלולי טיול בצהלה (מתוך טבע ונופים בישראל)

צהלה בויקיפדיה