סא"ל אשר דרומי

כשהיה בן 29 מונה אשר דרומי לסגן אלוף, וב 1955 זו הייתה דרגה מקבילה לתת אלוף של ימינו.
הוא היה אחד הקצינים המבטיחים ביותר של צה"ל, וברזומה שלו נרשמו קרבות מפוארים לאורך מלחמת העצמאות כולה, כולל קרב על גבעה 105 בה נלחם מול קצין צעיר אחר בשם ג'אמל עבדול נאצר, לימים שליט מצריים.
בהגרלת הבתים בצהלה זכה בדו משפחתי שבפינת רחוב נורית והמצביאים.
שנה אחר כך, ב 6.11.56 בטיסה שערך עם סא"ל אסף שמחוני אחר מסדר הניצחון בשארם א שייך, התרסק מטוסם מעל שטח ירדן, והשניים, יחד עם טייס המטוס מצאו את מותם.
הוא היה החלל הראשון של צהלה הצעירה, ואבדה גדולה לכול אוהביו ולמדינה עבורה נפל.

סא"ל אייל וויס

משך היובל שחלף ממותו של אל"מ אשר דרומי הקריבה השכונה עוד שלושים מבניה על מזבח העצמאות. האחרון שבהם, ב 2002, היה סא"ל אייל וייס, גם הוא מפקד צעיר ומבטיח והאיש שלתמיד ייזכר לו שיקום יחידת דובדבן והבאתה להישגים שהקנו לה את פרס הרמטכ"ל ואת ראש הממשלה לפעילויות מיוחדות. (היחידה הצבאית הראשונה שזכתה בפרס זה).

אייל וייס, שגדל בצהלה, מצא את מותו בתאונה מבצעית במהלך מעצר בכפר ציידא, בעיצומה של האינתפדה השנייה.
בין המון הדברים שהיה, נודע גם כרץ תיאטלון מצטיין, ותיאטלון תל אביב נקרא על שמו (עד 2014)

סא"ל בנימין (בני) גרנות

החלל השני של השכונה, סא"ל בנימין (בני) גרנות היה בן 38 במותו, ומבכירי חיל התותחנים של אז.
כמו רבים ממייסדיי השכונה חבר ב"הגנה" ובמלחמת העולם השנייה שירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי.
הוא נפטר בעת מילוי תפקידו, בשלהי 1960, מותיר אחריו אישה ושני ילדים.
חיפוש אחר תולדות חייו ברשת מעלה 2 תוצאות בלבד, וחסר מאד כאן הפן האישי של האיש, כאדם בעל ואב לילדים שנולדו וגדלו בשכונה.
הנה מקום בו יכול הידע האישי של חברי קבוצה זו להעשיר את הזיכרון ולתת לאיש את הכבוד המגיע לו.

סא"ל ישראל להב (לחובסקי)

סא"ל ישראל להב (לחובסקי) היה מראשוני חיל האוויר הישראלי, ואחד מ 15 הטייסים הראשונים שלו.
ב 1948 כבר היה טייס מן המניין, שביצע טיסות בכול רחבי הארץ והיה לאחד האחראים היחידים לקשר עם גוש עציון הנצור. ב 1956 היה עם הצנחנים במתלה, ושנים ספורות אחר כך זכה בפרס דב הוז לתעופה. את מותו מצא בנובמבר 1963, עת הטיס את המטוס החדש של החייל דאז – הסופר-מיסטר.

הוא מת בן 32 והותיר אחריו את אשתו, אלישבע, שחיה כול חייה ברחוב מרגנית, בבית שנותר לעולם רק של שניהם.

רס"נ משה (מוש) חביב

אנשים חסרים
מוש
לזכר רס"נ מוש חביב שנהרג בקרבות הרמה הסורית.
צירוף האותיות הזה "מוש" משמש היום בפיה של כול טינאג'רית מעודכנת בכדי לאפיין דבר מה כמושלם, או בקיצור – "מוש". המרחק בין הסלנג העכשווי זה לכינוי החיבה של משה חביב, מי שהיה אחד מהאהובים שבתושבי צהלה של פעם הוא כול הספקטרום שבין קרוב לרחוק, ועדיין אי אפשר להימנע מהמחשבה שגם אז, בהגנה, ובצה"ל, ובמפלגה (במפלגות) אותן ניהל בגיל שצעירים בגילו עוד ספרו מעות בתור לאוטובוס, היו אומרים אנשים את ה"מוש" הזה בחיבה.

שמעון פרס למשל, אמר עליו שהוא אחד האנשים המבריקים שפגש בחייו, ופרס ידע להבחין בכישרון כשנתקל באחד, אך אפשר להבין את זה גם כך, - ב 1955, בן עשרים וחמש בסך הכול, הפך מוש חביב ליועץ המשפטי של מפלגת מפא"י ולאחד האנשים החזקים בה. כך שיש מצב שפרס פשוט החמיא לאיש הצעיר מתוך שיקולים פוליטיים, ורצון לא להסתבך עם היועץ המשפטי הצעיר והדינמי של מפלגת השלטון.

תנועת "הצופים" בה החל מוש את דרכו היא בעקרון תנועה לא פוליטית, אך בימים שהיה חבר בה, בשנות הארבעים הסוערות, הכול היה פוליטי, והרוב היה מפא"י, גרעין ו' של שבט צופי ירושלים אותו הנהיג לא היה שונה מהרוב, והלך באופן טבעי להכשרה ב"הגנה" ועבר את כול המסלול של "ההכשרה המגויסת".

בגיל 18, בעיצומה של מלחמת העצמאות, גויס לצה"ל, סיים קורס מ"כים, והשתלב בחטיבת הנגב כשחברי הכשרתו שימשו כפקודיו. הוא השתתף בקרבות רבים, ובתומם יצא לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. בגיל תשע-עשרה כבר הגיע לדרגת סרן. בגיל 22 השתחרר בדרגת רס"נ והפך לרס"נ המילואים הצעיר בתולדות צה"ל.

הוא שב לירושלים וללימודי משפטים ובמקביל להתמחותו כעו"ד ריכז את בית הספר שנשא את שמו של בן גרעין שלו שנהרג בקרבות - צבי קליר, הלוא הוא "בית צבי" ברמת גן שמשמש מאז ועד היום הזה כחממה לצעירים שבחרו להתמחות באמנויות הבמה. זו רק עוד דוגמא לרב גוניות של האיש, שהיה מבוגר רק במעט מהתלמידים אותם ניהל בימים ההם, חלקם הפכו כוכבים בשמי הבידור הישראלי לשנים רבות, הרבה לפני ש"דה וויס" או "כוכב נולד" חשבו להיוולד בכלל.

מוש היה מהתושבים המייסדים של צהלה, וביתו ברחוב השושנים הפך למקום קסום, בו אירח את חבריו הרבים. מספרים עליו שהיה מכור לעבודה ושילדיו, אוריטל (שנישאה לאורי אגמון בן השכונה) וניר התרגלו לראותו רק בשבתות או בימי טיול, אבל הוא זכור כאבא טוב, וכעו"ד שנון שייצג בין השאר את צים באדיס אבבה, ובעסקים גדולים אחרים. בערבים התמסר לצרכי המפלגה, וגם כאן התבלט ככוכב עולה. הוא אפילו היה מועמד לכנסת השישית מטעם מפלגת רפ"י שפרשה ממפא"י יחד עם בן גוריון.

במילואים שימש כסגן מפקד גדוד 121 ובתקופת הכוננות במאי 1967, בן 37, גויס עם גדודו במסגרת חטיבה 8 והוצב בדרום. החזית המצרית הוכרעה תוך שעות בזכות מבצע מוקד של חיל האוויר, ולקראת קרבות ההבקעה בגזרה הסורית עלתה החטיבה כולה צפונה לאורך כול המדינה, כשאת חלק מהדרך עושים הטנקים על הכבישים הראשיים, בניצוחו של הסמג"ד מוש חביב.
ב 9 ביוני, בערך בעשר בבוקר, נכנסה החטיבה לקרבות. כשהגיע הכוח ל"גבעת האם" חטף הזחל"ם של מוש פגיעה ישירה של פגז ארטילרי, ושבעה מאנשי צוותו, בתוכם גם הוא, נהרגו במקום. הוא היה ההרוג השני של השכונה במלחמת ששת הימים אחרי אורן מושין, שנהרג ביום השני, בקרבות על עזה. יובל שנים חלף מאז, אך זיכרון שניהם נותר ויוותר לתמיד בשכונה כשני אנשים חסרים עם שמות מתוקים – מושין ומוש. 
יהי זכרם ברוך

​

סג"מ אורן אלכסנדר מושין

החלל השני של מלחמת ששת הימים היה כואב לא פחות – סגן משנה, בן 20 בסך הכול, סג"מ אורן אלכסנדר מושין, אחד מהילדים הראשונים שגדלו בצהלה של פעם, והראשון מדור הבנים שמצא את מותו בקרב.
הוא נהרג כגיבור, ב 6.6.67, בקרבות ההבקעה בדרום, תוך ניסיון להציל את חבריו ממלכודת בה נלכדו.
שמו של אורן הוא שמו של המתנ"ס בנווה שרת, בית אורן, הנצחתו של הבן, החבר האהוב הפכה מפעל שמשמש כמרכז חברתי לשכונה שלמה.

 

אלוף חיים בן דוד (חב"ד)

האלוף חיים בן דוד (חב"ד) הספיק למלא הרבה תפקידי מפתח לפני שמצא את מותו בחטף. במסגרת מלחמת העצמאות הוא השתתף בשלל קרבות בהן שימש כקצין המבצעים.
בשנת 1955, כשהוא בן 36 התמנה להיות מפקד חטיבת "גולני", ואחר כך שירת כראש מטה פיקוד צפון, וכראש מנהל הסגל, ובשנת 63 מונה לראש אכ"א והועלה לדרגת אלוף.
כמה שנים אחר כך, ב 27.11.67 כשהוא כבר בתפקיד שגריר ישראל באתיופיה, מצא חיים את מותו בתאונת מטוס, בדרכו לחווה חקלאית מרוחקת שהייתה בבעלות ישראלית. בן 48 היה בלווייתו השתתפו כול גדולי האומה, דוד בן גוריון שהאלוף בן דוד היה מזכירו האישי משך 5 שנים, שר הביטחון משה דיין, ואלופי צה"ל שנשאו את ארונו על כתפיהם.

אל"מ גדעון בנדל

בסוף שנות השישים היו חדירות מחבלים לישובי ספר בגבול סוריה וירדן מכת מדינה.
לצורך ההגנה עליהם מונה אל"מ גדעון בנדל כמפקד ההגנה המרחבי, והפך אגדה מקומית בצפון לעד (מעלה גדעון, הדרך המקבילה ל"פתח-לנד" נקראת על שמו) בנדל היה בין יוזמי ההתיישבות ברמת הגולן, ושקד באופן אישי על יישובה ובטחונה.
הוא היה גם ספורטאי מצטיין, חבר נבחרת ישראל בכדורסל, מנהל הפועל תל אביב בכדורסל, ומקים קרן הנאמנות לעזרת יישובי הספר.
ב 17.12.1969, בעת פעילות מבצעית, נפל אל"מ בנדל, והוא בן 45 במותו.

 

שמואל (שמוליק) הררי

קצת יותר משנה חולפת עד שנהרג בן שכונה נוסף, מרחוב המצביאים, שמואל (שמוליק) הררי, יליד 1948, בפעילות מבצעית והוא בן 22 בסך הכול.
שנה לפני המלחמה התגייס לצה"ל, והתנדב לצנחנים. במלחמה עצמה ואחריה היה שמוליק לוחם בצנחנים והשתתף בפעולות ביטחוניות מסוכנות שעל טיבם אין מידע ברשת.
כשהשתחרר מצה"ל עבד כמאבטח באל על.
בצניחה חופשית שעשה במסגרת שירות מילואים התנגש באוויר בצנחן אחר, הצנחן השני הצליח לפתוח מצנח ונפצע, מולי לא פתח מצנח ונהרג.

סג"מ מיכה (מיקי) שנן (טסל)

סג"מ מיכה (מיקי) שנן (טסל) מרחוב המצביאים, היה בן צהלה מיום הקמתה, ואחד האהובים שבבני כיתתו בבית הספר. הוא היה תלמיד מצטיין, והרבה לסייע לחלשים ממנו.
ב 1968 התגייס לצה"ל, הוצב לחיל השיריון, והתנדב לסיירת השיריון.
בראשית 1970 החליט להינשא לחברתו, ואף נרשם לנישואין ברבנות, אך לא זכה לכך.
כמה ימים אחר כך ב 26.11.1970 מצא מיקי את מותו במסגרת פעילות מבצעית.
שמו הונצח על ידי הקמת קרן שמטרתה לסייע לילדים נפגעים ב"אילן" להמשיך ללימודים תיכוניים.

 

סגן דן (דני) אוברלנדר

הבשורות המרות החלו לנחות כבר ב 6.10.73. סגן דן (דני) אוברלנדר, מרחוב אבנר, בנם של פראנצ'י ודוניו, האח הגדול של דורית, בעל האוספים המיוחדים, הגיטריסט, המדריך בצופים, האהוב על כול, נהרג בקרבות.
בן 20 היה במותו.
הוא התגייס ב 71, סיים בהצלחה קורס קציני אג"מ וקציני שיריון, ובתחילת מלחמת יום הכיפורים הוצב עם יחידתו ברמת הגולן.
ב 6.10.73 נהרג כמפקד יחידת צנטוריונים שהגנה על מוצב 111 בגבורה רבה.

סמל ידין טננבאום

הראשון – אחד המבטיחים, בלי ספק, היה סמל ידין טננבאום מרחוב שמגר, בנה של הגננת האהובה שבגן הילדים שלה גדלו הרבה מילדי השכונה, חלילן מופלא שכבר פרץ את גבולות השכונה, וזכה להכרה ופרסום במדינה כולה.
יכול היה לשרת בתזמורת צה"ל אך התעקש להתנדב לשיריון והתמחה כמפקד טנק צנטוריון.
בליל ה 7.10.73 נתקע הטנק שלו על סוללת מוצב מפרקת עליו הגן, ולמרות זאת המשיך הצוות, בתוכו ידין להילחם מהצריח בלבד.
בקרב עם השיריון המצרי נהרג ידין, והוא רק בן 19 בנופלו.
על האומץ והדבקות במטרתו הוענק לו אחר מותו "אות המופת".

סגן מיכאל ורדי

השני, מרחוב בת יפתח, יצא להציל את ידין טננבאום במוצב מפרקת המותקף, וכשנתקע הטנק שלו, לא רחוק מהמוצב, עלה על טנק אחר כדי להמשיך בלחימה.
סגן מיכאל ורדי, הנער המוכשר, התלמיד המצטיין, המדריך האהוב משבט הצופים, מצא את מותו כשטיל פגע בצריח הטנק בו ניצב, הפילו ארצה והרגו.
מיכאל התגייס לצה"ל ב 1970, סיים בהצטיינות קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים, ובמשך ארבעה מחזורים שימש כמדריך בבית הספר לשריון.
אל מלחמת יום הכיפורים הגיע כבר כמעט כאזרח, ועל גבורתו בקרב בו נפל הוענק לו אחר מותו "עיטור העוז".
בן 22 היה במותו.

רס"נ אייל שחם

השלישי – מרחוב צה"ל, בן מחזורם של השניים הראשונים, היה אחד מהמוכרים שבמדריכי שבט צופי צהלה, ואף שימש תקופה כמרכז השבט כולו.
רס"נ אייל שחם, הרוח החיה של החברה, המנהיג הבלתי מעורער שכבר מגיל צעיר ברור היה שפניו לקצונה גבוהה כאביו. בראשית 1968 גויס לצה"ל התנדב לשיריון ועבר את כול המסלול כולל קורס מפקדי פלוגות שריון.
ב 1971 התנדב לשירות קבע, וביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים נלחם בגבורה מול השיריון הסורי שניסה להבקיע את דרכו למסעדה. שם גם נפגע ונפל.
בן 23 היה, ועל גבורתו העילאית בקרב הוענק לאייל "עיטור המופת".

 

סגן משנה עודד (עודי) מאירון

סגן משנה עודד (עודי) מאירון היה כשמו הנער המאיר של כול חבורה בה היה חלק, המרכז החברתי, המגנט שסביבו התקבצו כול השאר.
עודי היה שם נרדף לחוש הומור, דמיון והתלהבות, והרוח החיה בכול טיול וטיול.
ב 1972 התגייס לצה"ל, הוצב לשיריון ומצא בטנקים את השילוב של כול אהבותיו, שנה וחצי אחר גיוסו כבר היה מפקד טנק בדרגת סמל.
באוגוסט 73 נשלח לקורס קצינים, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים לחם בחזית הדרומית כמפקד טנק, וככזה מצא את מותו. הוא היה החלל הצעיר ביותר של צהלה, בן 19 בסך הכול במותו.

רס"נ דוד (דודי) ילין

בסוף 1963, אחרי שעשה תקופת קבע קצרה השתחרר רס"נ דוד (דודי) ילין, נינו של דוד ילין וממשיך דרכו.
הוא התמסר ללימודי כימיה ומנהל עסקים. תוך שלוש סומן ככוכב, ומאמרים מפרי עטו כבר החלו מתפרסמים בעיתונות מקצועית.
אך החוקר הצעיר והמבטיח החליט לשוב לצבא הקבע, ושב לשיריון בתפקיד סמג"ד.
במלחמת יום הכיפורים לחם כסגן מפקד גדוד טנקים והשתתף בהתקפה הגורלית על גשר "פירדאן" בה גם מצא את מותו.
בן 31 היה.

 

סמ"ר אריה מאיר (ארי) קסלר

סמ"ר אריה מאיר (ארי) קסלר התגייס לצה"ל ב 1967, מעט אחרי מלחמת ששת הימים, התנדב לשרת בשיריון, השתלם בקורס למפקדי סנטוריון, והתמנה למדריך בבית הספר לשיריון.
כשהשתחרר נכנס לעבוד באחד מחברות המחשבים הראשונות, ותוך כדי לימודי מנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב היה לאחד מהמתכנתים הראשונים בענף.
ב 1972 נשא לאישה את חברתו אילה, ובמלחמת יום הכיפורים, כשהוא בן 24, גויס עם יחידתו והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים.
ב 11.10.73 כשלחם בטנק המפקד בקרב שהתחולל בצומת "חזיזית-מאדים" נפגע מטיל ונהרג במקום.

סא"ל אבי לניר (לנקין)

יומיים אחר כך, ב 13.10.73 יוצא סא"ל אבי לניר (לנקין) מרחוב יהונתן, אחד מבכירי טייסי הקרב של חיל האוויר, בראש תקיפה אווירית בחזית הסורית.
האיש שהפך אגדה בחייו כבר במלחמת ששת הימים, וסומן כמועמד ודאי למפקד החיל בעתיד נאלץ לנטוש את מטוסו ונפל בשבי הסורי.
הוא נשא בראשו סודות מדינה כמוסים, עליהם הגן מכול משמר למרות שעונה למוות על ידי חוקריו הסוריים, אך לא הסגיר את סודו.
על אומץ הלב, הנאמנות, וההקרבה העילאית, הוענק ללניר "עיטור העוז" אחר השבת גופתו לישראל.

סמל עמיחי (עמי) שבדרון

לסמל עמיחי (עמי) שבדרון היה חוש מכני וכושר אלתור מעולה, עניין זה התגלה כשהיה עוד נער ומצא עבודה זמנית במוסך האוטובוסים הגדול של "דן" ששכן לא רחוק מהשכונה.
בשלהי 66 התגייס לחיל החימוש, וצוות ליחידת הפיתוח של החייל. גם כשהשתחרר הרבה לעשות ימי מילואים, השתתף במלחמת ששת הימים, התקדם במהירות במחלקה בה הועסק ברפאל, נשא אישה והקים בית.
במלחמת יום הכיפורים היה בן 25 הוא לחם בחזית המצרית, השתתף בקרבות רבים, ב 15.10.73 ליד מוצב החוף בגזרה הצפונית, נתקלה יחידתו במארב של הקומנדו המצרי.
סמל עמיחי נפגע אנושות ונפטר יום אחר כך מפצעיו.

 

סמל שלום פרידמן

סמל שלום פרידמן היה המבוגר ביותר בין נופלי השכונה במלחמת יום הכיפורים.
בן 53 היה במותו, והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
ב 22.10.73, בפריצה אל הצד השני של תעלת סואץ שירת שלום כאחד מנהגי שיירת התחמושת שחצתה את תעלת סואץ.
השיירה סבלה מהתקפה כבדה של הצבא המצרי, ושלום הוותיק לא איבד את עשתונותיו, עזר ועודד, ובהיותו חייל ותיק דאג לצעירים ממנו עד שנפגע מרסיס פגז שקיפד את חייו.

רס"נ אהוד (אודי) בר-סבר

גם רחובות הפרחים הקטנים בשיפולי רחוב המצביאים נדרשו למחיר נורא במלחמת יום הכיפורים, שעה לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, ב 23.10.73 נהרג רס"נ אהוד (אודי) בר-סבר מרחוב סביון, ואחד מיקירי הילדים בשכונה מרסיס שפגע בו.
אהוד סומן כבר בילדות כמנהיג, ולאחר סיום לימודיו בבית הספר צהלה המשיך בפנימייה הצבאית, אותה סיים בהצטיינות.
מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו בן 26 איש צבע קבע, נשוי ואב צעיר, סטודנט לגיאוגרפיה ומדע המדינה, וסגן מפקד גדוד "ברק" של גולני, שנלחם בגבורה בצומת מזרעת –בית ג'אן בה גם מצא את מותו.

 

עודד (עודי) ארבל

עודד (עודי) ארבל, אחד מהיותר אהובים שבילדי רחוב צה"ל לכול אורכו ובשכונה כולה היה נחוש ללכת הכי גבוה, ובשנת 76 התגייס לצה"ל, התנדב לקורס חובלים בחיל הים, ועמד בו בהצלחה גדולה, כפי שמעידים מפקדיו, עד שנהרג במילוי תפקידו, שנה אחר כך, ב 9.6.77.
ארבע שנים בלבד אחרי אחד עשרה נופלי מלחמת יום הכיפורים נוסף אליהם עוד אחד, כואב במיוחד וממאן להתנחם.
רק בן 19 היה במותו.

סמ"ר ירון (רוני) חכים

סמ"ר ירון (רוני) חכים היה חייל טוב, מסור ואחראי, שלעולם לא התלונן על הפעילות המבצעית הקשה אליה נדרש.
הוא התגייס לצה"ל בשלהי 75, ולאחר שנפסל מקורס טייס אליו כיוון בשל בעיות רפואיות התנדב לחיל ההנדסה ועבר שלל קורסים שהפכוהו לרס"פ המדור שלו. 15.3.78 בעיצומו של מבצע ליטני, בן 20 בלבד, נטל סמ"ר רוני חכים חלק בפעולת סריקה וטיהור בכפרי האזור שהיו בשטח האויב.
תוך הפעולה נפגע בראשו ונהרג.

 

סרן גיל (גילי) ליברך

את סרן גיל (גילי) ליברך מרחוב מצביאים פינת שמגר הכירו כולם, ולו בזכות היותו בנה של המורה עליזה ליברך שלימדה מתמטיקה בבית הספר, אך בטח לא רק ככזה.
גילי היה עוד ילד מבטיח של רחוב שמגר, וב 1977 כשהתגייס בחר בשיריון, ותוך שנתיים הגיע לדרגת סגן ולתפקיד קמב"ץ.
לאחר שירות קצר בקבע תכנן גילי להשתחרר ולהתחיל בלימודים אקדמאים, אולם מפקדיו לחצו עליו להמשיך בקבע, והציעו לו קידם.
ב 1.10.80, כשהוא בדרכו לבית הוריו כדי לבשרם על החלטתו, נפגע הג'יפ שלו בתאונת דרכים משולשת, הוא נפגע פצעים אנושים ונפטר ארבעה ימים לאחר מכן. בן 22 היה במותו.

טוראי יעקב (קובי) תירוש

טוראי יעקב (קובי) תירוש היה מוזיקאי מחונן והיה מוכר בשכונה כגיטריסט מחונן שעתידו מבטיח.
הוא קיווה שעם גיוסו יתקבל לתזמורת צה"ל, אך כמיטב מסורת השכונה לא רצה להראות כמי שחומק משירות קרבי.
ב 1980 התגייס לצה"ל עם חבריו במסגרת גרעין נח"ל להושעיה, עבר טירונות ושימש משך חצי שנה בביטחון השוטף של הגבול הצפוני.
ב 12.7.81, בהיותו בתפקיד נפלט כדור מרובה של חייל אחר ופגע בו.
בן 19 היה במותו.

 

אלוף יקותיאל (קותי) אדם

מלחמת לבנון הראשונה גבתה מהשכונה את בכיר המפקדים שנהרגו בצה"ל בכלל ובשכונה בפרט – האלוף יקותיאל (קותי) אדם, האיש שהיה אבא של אורנה ואודי, האיש שמילא עד שנפל שלל תפקידי פיקוד בכירים, פיקד על עשרות מבצעים הרואים כמבצע יהונתן או הפצצת הכור העיראקי, המקום קצר מלהכיל את גבורתו.
במלחמת לבנון הראשונה עמד להתמנות לראש המוסד. ב 10.6.82 יומה הרביעי של המלחמה, יצאו המפקדים אדם ואל"מ חיים סלע לסיור באזור כפר דוחא שבלבנון. בעת שהייתם בבניין החלה הפגזה כבדה וכשירדו המפקדים אל מקלט הבניין הפתיעו אותם מחבלים שהסתתרו שם ופתחו עליהם באש.
האלוף קותי אדם בן ה 54, האיש האהוב מכול אלופי צה"ל הרבים שחיו בשכונה, נהרג בקרב.

סגן ירמיהו (ירמי) פינקוס

סגן ירמיהו (ירמי) פינקוס התגייס לצה"ל בשנת 1980, יחד עם גרעין הנח"ל שלו –"קוטב" ולאחר הטירונות סומן ל"אחוזי פיקוד" עבר קורס מכ"ים חי"ר הועלה לדרגת סמל ונשלח לקורס קצינים.
בהיותו צוער בקורס פרצה מלחמת שלום הגליל, וירמי מילא בה תפקיד של מפקד מחלקה בקו.
עם סיום המלחמה שב לקורס הקצינים וסיים אותו בהצלחה גדולה.
באותה תקופה גם סיים קורס חבלה.
ב 5.1.83 נפל סגן ירמיהו פינקוס במילוי תפקידו, והוא בן 21 במותו.

 

סא"ל עודד אריאל

סגן אלוף עודד אריאל, מבניה האהובים של השכונה, ומבכירי שבט צופי צהלה, התגייס לצה"ל בשנת 1963, התנדב לצנחנים, ומילא שורה של תפקידים מרכזים בסיירות המובחרות "שקד" ו"חרוב" בתוכם סגן מפקד סיירת חרוב.
במלחמת ששת הימים היה ממשחררי העיר העתיקה בירושלים, ובהמשך כשהוא כבר מפקד פלוגה נפגע עודד בגבו באחד מהמרדפים אחר מחבלים באיזור אל עריש, אך למרות מצבו הפיזי התעקש להמשיך בתפקידו המבצעי ביחידה הקרבית.
כשהחמיר מצבו עבר סדרת ניתוחים שאחד מהם ריתקו לכסא גלגלים.
למרות זאת הועלה לדרגת סגן אלוף ומונה לתפקיד בכיר בגבול הצפון.
ב 4.9.86 נפל עודד בעת מילוי תפקידו, והוא בן 41.

 

סרן רון (טושקו) טל

סרן רון (טושקו) טל – רון נולד בשנת 65, את שנות בית הספר העממי עשה בבית הספר צהלה, והיה אחד הפעילים המרכזיים בגדודו בצופים, הוא גם אהב להטיס טיסנים.
רון התגייס לצה"ל והוצב במשטרה הצבאית, עבר קורס קצינים, ועם סיום שירותו הסדיר המשיך את תפקידו בצבא הקבע, ובגיל 22 הועלה לדרגת סרן.
הוא בחר לשרת בעזה, כמפקד תחנת המשטרה הצבאית במקום. וב 2.8.87, עת נהג ברכבו ברחובה הראשי של עזה, הותקף על ידי חוליה של הג'יהאד האיסלמי שהתנקשה בחייו.

סמ"ר רן קמחי

באמצע אוגוסט 1993 התגייס סמ"ר רן קמחי לצה"ל.
הנער האהוב על כול, שהיה דוגמא ומופת לנערים אחרים בבית ספר צהלה או בשבט הצופים צהלה, שאף להגיע לצנחנים, אך כשהוצע לו לשרת ביחידת הקומנדו הימי הסכים בשמחה, סיים את הטירונות בהצטיינות, הרחיב את הכשרתו הקרבית בקורס מכי"ם ח"יר וסיים גם אותו בהצטיינות.
משם עבר למסלול המיוחד של לוחמי השייטת, וב 18.1.1995 בן עשרים, נספה רן באימון צלילה לילי, שבועות לפני מסדר הסיום.
כנפי העטלף הנכספות ודרגת הסמ"ר הוענקו לו לאחר מותו.

 

טוראי אוהד שטנג

טוראי אוהד שטנג הוגדר על ידי רבים מחבריו כ"מים שקטים חודרים עמוק" אך אוהד הילד, ואחר כך הנער לא היה שקט כלל, הוא היה הרוח החייה בין חבריו, חובב ספורט בנפשו, ובוגר מגמת פיזיקה בתיכון י"ד.
ב 30.7.96 התגייס לצה"ל והוצב לפלוגת הסיור של עוצבת השריון "כפיר".
לאחר שסיים טירונות חיל רגלים הגיע עם צוותו ליחידה והחל בטירונות היחידתית.

ב 5.12.96 נפל אוהד במילוי תפקידו, והוא בן שמונה עשרה ושמונה חודשים בלבד.

סא"ל ישראל שרגא

כילד עבר ישראל את השואה, הגיע לארץ בספינת מעפילים שנתפסה, נשלח למחנות בקפריסין, ועם קום המדינה התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים, והחל מטפס בסולם הדרגות. שמו נודע כלוחם ללא חת, שתמיד שמר על קור רוח, והיה קשוב לכול אחד מפקודיו. בן 35 היה במותו, וכבר סא"ל (דרגה גבוהה ביותר בימים ההם) ומפקד גדוד 50 הגדוד המובחר של הצנחנים, הכי קרביים שיש.
משפחת שרגא השתתפה בהגרלת הבתים בצהלה, וזכתה בבית ברחוב בת יפתח 19. הם נכנסו להתגורר בו בשנת 1952 וחיו בו 9 שנים. בשנת 1961 נהרג ישראל שרגא בתאונת אימונים עת שירת כמג"ד גדוד 50 של הצנחנים, ב 15 למרץ שנת 1961.