תולדות

ישראל יפה נולד בלומז'ה שבפולין, ובגיל צעיר הפך למנהל בית חרושת ללבני סיליקט ורעפים שהיה באיזה אופן בבעלות המשפחה. את כול ילדותו ונעוריו עשה בעיירה הקטנה הזו, שלצידה חלף נהר קטן. גם את חנה שניצר אשתו הכיר בלומז'ה ושם התאהבו השניים. היא הייתה מיוחדת. שלא כמו רוב הנשים בתקופה ההיא, עשתה את שנות ילדותה בחדר עם הבנים, ובהמשך – באוניברסיטה יוקרתית אליה התקבלה בזכות הצטיינותה. שליטתה המעולה בכמה שפות הקנתה לה מוניטין. היא עבדה כמורה, ילדה את בתה הבכורה בת-שבע, וניהלה עם בעלה בית יהודי מסורתי. מדי ערב שבת הייתה המשפחה מתכנסת לסעודת שבת כמסורת היהודים במקומם.
​
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 היה המאיץ שהצית את "העלייה החמישית", עלייה מאסיבית מגרמניה ופולניה שנמשכה עד תחילת מלחמת העולם השנייה, והביאה לישראל כ 180 אלף איש ואישה. היא הגדילה את האוכלוסייה היהודית הארץ ישראל ברבע והפכה את תל אביב לעיר הגדולה במדינה. בין הבאים באותה עלייה היו גם בני הזוג יפה ובתם בת העשר בת שבע. השנה הייתה 1934 ובשנים אלו הדרך הידועה אל הארץ (למי שהייתה ויזת עליה) עברה דרך העיר קונסטנצה שברומניה, שנמלה היה עמוק מספיק כדי לשמש כמעגן לאנייה גדולה כ "פולוניה" שעשתה את המסלול לנמל יפו בפלסטין. זו הייתה בלי ספק האנייה של העלייה החמישית, המקום ממנו החלה ההרפתקה של רבים מהעולים לארץ החדשה. עבור ישראל יפה הניסיון הראשון היה קשה במיוחד, עם עלייתם לאנייה לקה במחלת ים קשה, וסבל מאד כול ימי ההפלגה. יום לאחר יום כיפור הגיעה פולוניה לנמל יפו, ולא היה מאושר ממנו להניח רגליו על אדמה מוצקה. 

בארץ ישראל לא היה דורשים רבים למקצועו הקודם של ישראל, שהיה מנהל בית חרושת ללבנים, אך היה צורך בבעלי מקצוע בענפים אחרים, כמו ענף הנגרות למשל. וישראל, שנודע כבעל "ידי זהב" לא התקשה למצוא מקום באחת הנגריות שפרחו באותם ימים סביב רחוב הרצל בתל אביב. את ביתם הראשון בארץ, חדר ברחוב השומר ליד שוק הכרמל, החליפו דירות מושכרות ברחוב הקונגרס וברחוב בן יהודה, עד שעגנה לבסוף המשפחה הצעירה בבית בפינת רחוב הירקון ורחוב פרישמן, מרחק קטן מחוף הים. אותה שנה, שנת 1936 תיזכר בתולדות חייו של ישראל בשל שני אירועים די קוטביים זה מזה. הייתה זו שנה פרועה, בה רבו המאורעות האלימים עם ערביי יפו. באחד מהם השתתף גם ישראל, שנפגע בכתפו במהלך התקיפה, ומצא את עצמו בסכנת מוות בלב שטח ערבי. את חייו הוא חייב לערבי אציל נפש שחש לעזרתו והסתירו בביתו. האירוע השני, משמח בהרבה, היה הולדתו של אליעזר, בנם הצעיר שלו ושל חנה בבית שבירקון פינת פרישמן. אחותו הגדולה בת שבע הייתה כבר בת מצווה כשנולד. 

העיסוק בעץ ונגרות הביא את ישראל אל השלב הבא בקריירה הצנועה שפיתח בארץ החדשה אליה הגיע ובה ניסה להעמיק את שורשיו. הוא נטש את ייצור הכיסאות ברחוב הרצל והחל לעבוד במחסן העצים של מר מנו ברמן, ברחוב סלמה. הימים היו ימי המאבק במנדט הבריטי, וישראל התגייס לסייע לארגון ה"הגנה". ברחוב ברנר ניצבה חנות לחותמות גומי של מר בירק, והוא זה שגייס את ישראל לעזרת המאבק. אליעזר, אז ילד בן חמש, זוכר אותו ואת אביו אוספים פחי שימורים מאחורי השוק באישון ליל כדי ליצור מהם דליים מאולתרים. מר בירק סיפק חומרים כדי ליצור דבק, אותו הייתה מבשלת אמו חנה על פרימוס בשעות הקטנות של הלילה. העיסה הדביקה הועברה אל הדליים המאולתרים, ובשעה ארבע בבוקר היו עוברים מדביקי הכרוזים של ההגנה ואוספים אותם מביתם. בבוקר היו מעטרים כרוזים חדשים של "החומה" את קירות העיר, מספרים לאנשי היישוב על פעולות ההתנגדות של הארגון.

בתו הגדולה בת שבע סיימה את חוק לימודיה והתגייסה לשרות ההגנה. שם פגשה את משה ברון, ונישאה לו בשנת 1946 משה היה כבר אז אחד מבכירי הנהגת ההגנה, והאחראי על ייצור התחמושת והסלקתה. את השנים עד הקמת המדינה עשה ישראל ב"משמר האזרחי", וכשהוקם צה"ל התגייס לשרת בחיל החימוש, בדרגת סגן, והוצב לשרת בסרפנד, היא צריפין. כבר ב 1951 החל ישראל להתבלט כמי שמוכן לתרום מזמנו לטובת הכלל, והיה הרוח החיה מאחורי הקמת "ארגון עולי לומז'ה בישראל", עליו נמנה גם חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה. שלוש שנים אחר כך, ב 1953 כבר הקים ישראל את "עמותת ישראל יפה", והיה מעורב בהקמת מוזיאון ההגנה ברחוב רוטשילד בתל אביב.

משה ברון חתנו של ישראל, הוא זה שהביא לידיעתו על ההרשמה להגרלת בית בשכונת הקצינים שהוקמה ליד הדר יוסף, מעבר לירקון. משה, שהיה כבר רס"נ בקבע, משך את חותנו, שהיה סגן בחיל החימוש, ליטול חלק בהגרלה. שניהם זכו. משה ובת שבע בבית ברחוב צה"ל, הרחוב הראשון שנבנה בשכונה, ישראל וחנה יפה, שאיחרו להירשם להגרלה והיו ברשימת הממתינים, היו מהאחרונים שהגרילו בית בצהלה – אז עדין שיכון הקצינים שליד הדר יוסף, ברחוב שמגר 7, מרחק הליכה קצרה מבית בתם הגדולה. לנכדיהם, דפנה ודני ילדי בת שבע ומשה, היה הסידור החדש הזה נוח ביותר.

ישראל וחנה יפה ניהלו אורח חיים מסורתי, עניין די יוצא דופן בשכונה החדשה, שרוב תושביה היו חילונים גמורים. בתחילה אפילו בית כנסת לא היה, והרב כהנא, שהיה רב צבאי ותושב השכונה ניהל את בית הכנסת המאולתר בביתו. ישראל יפה היה אחד מתשעת המתפללים הראשונים שחברו איליו להקמת בית כנסת בצהלה. זמן מה התפללו בבית פרטי ששימש בימים כגן ילדים ברחוב השושנים, ובהמשך, כשהוקם המרכז המסחרי, מוקם בית הכנסת בחלל המשמש היום כסניף בנק אוצר החייל. אילוצים שונים של צוק העיתים הנדידו אותו אל החנות המוכרת "כחנות של אנוך" (בשיתוף כיתה של בית ספר, שלמדה בו בימים.) ישראל יפה שימש כגבאי נאמן כול אותם ימים ודאג תמיד לכול הדרוש, מספר המתפללים עלה בהתמדה, ובימי החגים אפילו צר היה המקום, אך למרות הצפיפות התפילה תמיד עלתה כפורחת, ולו רק בזכות קולו הערב של החזן מרקוביץ, שקרע לא רק את שערי שמיים, אלא גם את לבבות כול מי ששמע אותו.  

ואז החליט אחד המתפללים, שומר מצוות בעל מבטא אמריקאי בשם (הנשיא) חיים הרצוג לעשות מעשה. באותם ימים הוא שרת כנציגו האישי של סר אייזק וולפסון, והוא ששכנע את הנדבן לתרום את הסכום הדרוש לבניית בית כנסת מכובד, שיישא את שמו. ישראל יפה הגבאי המסור שניהל את בית הכנסת בשכונה מיום הקמתו, קיבל לידיו היכל. את בר המצווה של נכדו דני כבר ערכו באופן חגיגי במיוחד בבניין החדש, ולאושרו של ישראל לא היה גבול.
בשנת 1960 נפרד ישראל מצה"ל, אך לא התרחק הרבה ועבר לעבוד במשרד הביטחון. משך שבע עשרה השנים הבאות, עד שייצא לגמלאות בשנת 1977 יכהן כמנהל מגרש מכרזי הרכב של משרד הביטחון. 

כשנכנסו חנה וישראל לביתם ברחוב שמגר הגיע לשכונה גם בנם הצעיר אליעזר, שהיה כבר בן 16, מבוגר מכדי להשתלב במוסדות הלימוד של השכונה וסביבתה. ביתו הקודם, זה שנולד בו, היה ברחוב מוריה, |(ששמו שונה בהמשך לרחוב חיים ואלישע) שם נולדה אהבתו הגדולה לתעופה. וכיוון שלמד בבית הספר המקצועי מונטיפיורי,בו נהגו ללמוד רק שלוש שנים, מכיוון שנותרה לו שנה עד הגיוס לצה"ל, הצטרף ל"קלוב התעופה" ברחוב הירקון 67, ומשם התחילה המשיכה שלו לשדה דב. המדריכים בקלוב היו טייסים מוותיקי חיל האוויר. "קלוב התעופה" היה ממניחי תשתית התעופה האזרחית והצבאית של הישוב היהודי בארץ ישראל ושל מדינת ישראל. דורות של נערים שהחלו את דרכם למרומים בקלוב המשיכו לחיל האוויר (כגון הנשיא לשעבר עזר ויצמן ז"ל) ולחברת התעופה הלאומית "אל-על". עד קום המדינה שימש למעשה קלוב התעופה כזרוע האווירית של ההגנה והפלמ"ח.

אך המרחק של השכונה החדשה, עמוק מעבר לירקון, משדה התעופה בו נטל חלק כחניך בגדנ"ע אוויר, לא עמעם את הקשר של אליעזר הצעיר לתעופה וטיסה. בגיל 16 וחצי היה כבר שימש כמדליק "גוזניקים" לסימון מסלול הנחיתה בשעות הליל, והדריך לנערים ונערות ב"גדנ"ע אויר". עד שהגיע לגיל גיוסו כבר צבר למעלה מאלף שעות טיסה. כשכיהן כמפקד קורס גדנ"ע אויר נכנסה לחייו גיטה שצמן, גדנ"עית שהגיעה ממשפחה יקית בנהריה, כחניכה בקורס עליו פיקד. בהמשך, לאחר גיוסה, התמנתה גיטה לעיתונאית במחנה גדנ"ע שהיה ממוקם בשייח-מונס, ממש ממול המקום בו שירת אליעזר, והקשר בין השניים הלך והעמיק.

אלף שעות הטיסה שהביא אליעזר כנדוניה עם גיוסו לצה"ל לא סייעו לו להפוך טייס בחיל אוויר. הוא נשלח לקורס קצינים, עבר את הקורס בהצטיינות, ואת סיכת המ"מ ענד לדש בגדו רא"ל לסקוב. אך לא ויתר על חלומו להיות טייס בחיל האוויר. מאמציו נשאו פרי והוא נשלח לקורס הטייס של חיל האוויר, סיים אותו בהצלחה, והתמנה למפקד טייסת 128 של גדנ"ע אוויר. 

-----

ב 19.8.1956, באולם הועד למען החייל שניצב אז ברחוב דיזינגוף בתל אביב, נישאו אליעזר וגיטה. החתונה המקורית הייתה אמורה להתקיים חודשיים לפני כן, אך אילוצי הצבא גרמו לשניים לדחותה במעט. צה"ל פיצה את הזוג הצעיר ושילם במקומם את ההוצאות. בערב החתונה התברר כי חסר להם האישור הנחוץ מהרבנות, הרב כהנא, רבה של שכונת צהלה, פסח כאן על שני הסעיפים, וקידש את השניים למרות המסמך החסר.

בתחילה התגורר הזוג בשיכון המשפחות בבסיס צריפין, ובשנת 1960 עדכן אותו גיסו משה (מי אם לא הוא?) על בית למכירה באפקה, ברחוב השרשרת 23 וזה הפך לביתם. שם נולדת בתם הבכורה יעל בשנת 1963 הרצון להיות בקרבת הוריו ואחותו שהתגוררו בצהלה השיב אותו אל צהלה. בתחילה לבית דו משפחתי ברחוב הרדוף, בו נולדה בתם הצעירה תמר בשנת 1971 ובהמשך – בבית המשפחה מתמיד – רחוב שמגר 7 

-----
 

אליעזר המשיך לטפס בסולם הדרגות, והגיע לדרגת אל"מ. את הטיסות הפעילות החליף תפקיד בכיר של מפקד יחידת השליטה של חיל האוויר. במלחמת לבנון הראשונה (1982) מונה למפקד שדה התעופה מחניים. ב 81 פרש מצה"ל בעקבות מי שהיה פטרונו השירות – אביגדור קפלן, שהתמנה לסמנכ"ל משאבי אנוש בתעשייה האווירית, והשתלב בתעשייה האווירית בתפקיד ראש ענף פיתוח מנהלים. עשר שנים אחר כך, ב 1993 כשהתמנה אביגדור קפלן למנכ"ל קופת חולים "כללית" הוא הביא איתו את אליעזר כדי שישמש כראש אגף שכר והסכמי עבודה בקופה, תפקיד שהצריך לא פעם עמידה מול ועדי עובדים קשוחים.

כאביו לפניו, שהיה מוקדש לצרכי הקהילה כאלו היו צרכיו שלו, נרתם גם אליעזר לטובת ציבור תושבי השכונה דאז, ושרת שנים ארוכות בועד השכונה, תחילה כחבר מן המניין, ובהמשך כראש הועד. הוא יכול לזקוף לזכותו כמה שינויים אמתים שחלו בשכונה בזמן כהונתו. בין מעשיו הרבים והטובים ראוי לציין כמה שתוצאותיהם עדין משפיעות על חיי השכונה עד היום. ביניהם:

שיפוץ המרכז המסחרי – כולנו זוכרים את משרדי הועד המקוריים, שהכניסה אליהם הייתה דרך גרם מדרגות שהוביל למרתף סגור בו שכן עמוס, המזכיר של הועד. ובכן, אליעזר הוא האיש שארגן את העסקה בה נמכר אותו מרתף עגמומי לבנק אוצר החייל (שהפך אותו לחדר הכספות שלו) ותחתיו נבנו המשרדים הנוכחיים של הועד, עם חדר הדיונים השקוף וכול שאר השטחים שלידו.

עניין שהפך עקרוני ככול שעלתה כמות האנשים המבוגרים בשכונה היה "מועדון הבלוק" במקלט העירוני שבשולי המרכז המסחרי, שלא היה מונגש למוגבלי תנועה, והקשה עליהם לקבל שירותים מהמועדון שנועד גם, או במיוחד עבורם. אליעזר, ביושבו כראש הועד הגיע עם העירייה לסידור מיוחד בו נפתח פתח חדש למקלט, מכיוון רחוב שמגר הסמוך, שמאפשר למוגבלי תנועה להכנס בלי בעייה למועדון שלהם. ועל כך מודים לו עד היום רבים מהסניורים של השכונה.

אליעזר היה גם זה שבזמן כהונתו ומתוך מאמציו נבנו מדרכות ברחוב צה"ל והוקמה הכיכר הראשונה, הנושאת את השם "צהלה" במקום בו מצטלבים רחובות צה"ל והמצביאים. הוא גם יכול לבקש (ולקבל) קרדיט על מצווה גדולה שיזם וקידם – קריאת הסמטה המובילה אל בית הכנסת עתירת יצחק בשם "סמטת הרב" לזכרו ולכבודו של הרב האהוב של השכונה, הרב כהנא, זה שאביו של אליעזר, ישראל יפה, היה אחד מתשעת חסידיו הראשונים בשכונה של פעם. בין השינויים הבלתי הפיכים שגם הם רשומים על שמו של אליעזר נמצא גם עניין "ביות" החורשה במרכז השכונה, שהפכה ממקום אפלולי וחורש רעות, לפארק מודעי מואר ומוסדר ורוחש טובות.

אך אולי גולת הכותרת שלפעילותו בקהילה הייתה הפקת חגיגות החמישים לצהלה, חגיגות היובל לשכונה, מבצע לוגיסטי רב משתתפים ועתיר תקציב שהביא אירוע חד פעמי ומרגש בו התלכדו כול תושבי צהלה של פעם לערב קסום אחד, שאת כולו יזמו והפיקו בהתנדבות אליעזר יפה וועד השכונה כולה. 
 

קישורים לישראל ואליעזר יפה:

ארגון עולי לומז'ה בישראל - https://www.facebook.com/lomzaisrael
197 – http://www.fisher.org.il/DLFlippingBooks/Bitonim/197/files/assets/basic-html/page22.html