שאלה - על שמו של מי מתושביה הראשונים של צהלה, (חוץ מיצחק רבין שעל שמו יש הכול), נקרא מרכז רפואי גדול ולא בזכות היותו תורם? רוצים רמז? האיש התגורר ברחוב בו הוכרזה צהלה, בשכנות לבית גאולה בן אליעזר, בתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון, שממש ליד ביתה נערך הטקס.
כמה בתים משם השתכנה משפחתו של רופא שהיה גם ידידו של אביה, גם סגן קצין רפואה ראשי וגם ראש המחלקה הפנימית בתל החולים תל השומר. יש לשער ש"הזקן" היה די מרוצה שבשכנות לבית בתו מתגורר רופא כה נחשב. צהלה של אז הייתה די מנותקת מהמרכז, ורופא בקרבת מקום היה לוקסוס אמיתי, ובמיוחד שהרופא היה פרופסור ברוך פדה, שהיה כבר אז אחד הבולטים ברופאי המדינה שאך הנצה.
שלא כמו רבים מתושבי השכונה החדשה, שהגיעו לצהלה כזוגות טריים וצעירים מאד, משפחת פדה כבר הגיעה לצהלה כמשפחה לכול דבר, אבא ברוך, אמא תחיה, ושלושה ילדים, - הגדול, עופר, כבר בן תשע, אחותו בת החמש ניצה, והצעיר, שי, שהיה אז פחות מבן שנה, (והיום מנהל את מחלקת הילדים של המרכז הרפואי שיבא, הנקרא על שמו של ד"ר שיבא, המנטור של אביו חצי יובל שנים ושותפו להקמת חיל הרפואה).
המרכז הרפואי הנושא את שמו של ברוך פדה נקרא פעם בית חולים פוריה, בטבריה, אותו ניהל כמה שנים במהלך חייו העמוסים, אך זהו אינו המרכז הרפואי היחיד שמתכבד בשמו, ישנו עוד אחד, שנושא את השם הכה דו משמעי (בעיני), "מרכז ברוך ותחיה פדה לשיקום המבוגר" בתל השומר, והוא גלעד לא רק לפועלו של האיש, אלא גם הצדעה לאהבה הענקית, הגדולה מהחיים, שהייתה אהבתם של תחיה וברוך פדה.
זה לא פשוט לכתוב על אהבה גדולה מהחיים, במיוחד אם הייתה נחלתם של שני אנשים שכול אחד מהם היה אישיות ענקית בפני עצמה.
היא הייתה בת כפר יחזקאל, שהיה מתמיד מן צהלה של העמק, בוגרת סמינר מורים יוקרתי בירושלים, מורה בבית הספר החקלאי כדורי, בבי"ס משמר הירדן ובבית החינוך המשותף למשקי עמק הירדן בדגניה.
הוא היה רופא צעיר שעלה לארץ ב 1934, ומשך שמונה השנים עד שנפגשו הספיק לשרת כרופא במפעלי האשלג בסדום, בבי"ח עפולה, להיות מפקד אזור מטעם ההגנה, הרופא של מסדה ושער הגולן ובהמשך – רופא אזורי ליישובי עמק הירדן (אליהם היה מגיע רכוב על סוס) שמקום מושבו נקבע בדגניה. הנה נפגשו שתי הנשמות התאומות, בדגניה מכול המקומות.
חתונתם נחגגה בכפר יחזקאל, ברוב משתתפים מכול קיבוצי עמק הירדן, ומאותו רגע לא נפרדו דרכיהם שוב.
עשר שנים אחר כך ושלושה ילדים שנולדו במהלכן הגיע הזוג פדה לצהלה, אל הבית ברחוב עשהאל שהפך ביתם עד יום מותם.
הגבעה שהייתה מול הבית, זו שהייתה אמורה להפוך לגינת נוי עם שבילים ספסלים ועצים תחתם ניתן היה לנפוש מחום היום, שינתה את ייעודה המקורי והפכה לבית הספר הממלכתי צהלה, (שהיה אמור להיבנות בכלל מאחורי רחוב הפרסה, במקום בו ניצב היום רחוב אדירים) והשינוי הזה, בניגוד לתכנית המקורית, ושנעשה מן הסתם כמחטף שלא הותיר לתושבי הרחוב אפשרות להתנגדות, נידף את השקט של הרחוב הפנימי לעד.
עבור ניצה, שי, מושי, דן דן וכול שאר ילדי הרחוב זה היה שינוי מבורך, עבור המבוגרים (בעיקר עבור מר שחר, השכן בגופיית הסבא) מעט פחות.
זה לא הפריע לבית פדה להפוך לבית קסום, שהיה אהוב על גדולים וקטנים כאחת.
פרופ' פדה במעמד קבלת פרס ישראל ברפואה
1985
שנים ספורות אחר כך, עם פרישתו מבית החולים הצטרף אליה כרופא יועץ (בהתנדבות) במרפאת חצור הגלילית, והפך את מערכת הבריאות בעיר הקטנה לדוגמא ומופת לשירות בריאות יעיל, מקצועי, ובעיקר קשוב לצרכי התושבים. כי למרות תאריו הרבים כרופא ומדען בעל שם, תמיד חיפש ברוך פדה את הטיפול האישי, של רופא המשפחה, זה שמעורה בקהילה ומבין את בעיותיה המיוחדות.
את אותה מהפכה חולל שנים אחר כך, כשהיה כבר בן גבורות, בחולים הגריאטרים של קריית שמונה. (פעם התלוצץ עם אחד מידידיו שחלק ממטופליו שם צעירים ממנו..) תחיה ניצלה את השנים ההן כדי ללמד במכללת תל חי, ובשנותיהם האחרונות שימשו השניים כחלק מהצוות שהקים את ארכיון הגולן.
הבית ברחוב עשהאל המשיך לשמש אותם כשהיו מגיעים מדי כמה שבועות כדי לפגוש שוב בכול המשפחה המורחבת שעלתה איליו לרגל באדיקות כול אימת שהגיעו.
מרכז רפואי ע"ש ברוך פדה – פוריה, טבריה
זה יהיה שאפתני, שלא לומר חסר אחריות, לנסות ולסכם את חייהם המופלאים של שני נפילים אלו באלף מילים, אך הרשת לא מרחמת, וצריך לסיים, להיפרד, לומר את שיש עוד לומר ולסגור את הסיפור בכבוד, כפי שעשו זאת הזוג פדה כשהגיע זמנם להיפרד.
הוא היה כבר בן 93, והיא בת 86, אחרי התקפת לב קשה בה הושתל בלבה קוצב. האיש הגדול, שכבר ראה את הכול, והאישה שהייתה לצדו מאז ומתמיד, ידעו שאינם רוצים ליפול לנטל על איש, ובהחלטה אמיצה ומשותפת סיימו יחד את חייהם, בנטילת כמות יתר של כדורים.
הבית ברחוב עשהאל, שהיה פעם כול חייהם, היה גם המקום בו בחרו להשיב את נשמתם ביחד לבוראם.
יהיו כאלו שיאמרו מה שיאמרו על עניין זה של התאבדותם, יהיו שיאמרו אחרת, אני בוחר כאן להעתיק את שכתב נכדם הקטן דורי, בהספד שרשם על סבו וסבתו האהובים:
"בשבילי הסיפור של סבא וסבתא, החיים והמוות, זה השיא של האהבה, של החיים. השיא שזוג אנשים אוהבים יכולים להגיע אליו...לחיות חיים מלאים עשייה, לחיות יחד באושר במשך יותר מ 60 שנה, לגדל שלושה ילדים (מוצלחים) ולבסוף, לבצע מעשה כה אמיץ ומפחיד – יחד – ללכת ביחד אל העולם הבא, לא להשאיר לבד אחד את השני לרגע, גם אחרי החיים עצמם. סיפור חיים אידיאלי – טרגי – מושלם".
מורה ומחנך , מילים לזכרו
מרכז רפואי ע"ש ברוך פדה, פוריה
רוח טובה
בעשרים השנים הבאות הספיק דר ברוך פדה לשרת כקצין רפואה ראשי של צה"ל (השתחרר בדרגת ת"אל) כסגן מנהל ביח תל השומר, וכמנכ"ל משרד הבריאות.
תחיה השתלבה כמורה בביה"ס בשיכון דן (בו למד בנה עופר עד שנפתח בית הספר בצהלה) בהמשך בביה"ס דוד ילין בהדר יוסף, ולבסוף בחט"ב ליידי דיוויס שליד אפקה.
שנים ארוכות הייתה משכימה מדי בוקר ונוסעת באוטובוס לעבודתה באזור, אך מעולם לא לימדה בבית הספר ששכן מול ביתה, היו לה את הסיבות שלה, ולא זה המקום לפרטן. כך או כך, הבית מול בית הספר צהלה, בית המשפחה שלה ושל ברוך אהובה, המשיך להיות מרכז חייהם.
הילדים גדלו ונישאו, נולדו נכדים, וגדלו גם הם, הבית ברחוב עשהאל היה ונותר אבן שואבת לכולם. ברוך ותחיה, ההורים הקוליים בהם התקנאו כול חברי ילדיהם, הפכו לסבא וסבתא אהובים על כול נכדיהם.
בשנת 1974, כשהיו כבר בגיל שבו יוצאים בני אדם מהיישוב לגמלאות, החלו השניים פרק חדש בחייהם. הם שבו לגליל, המקום ממנו הגיעו, ורכשו בית צנוע בעיר החדשה קצרין ברמת הגולן. ברוך התמנה למנהל בית החולים פוריה בטבריה, ותחיה השתלבה כמורה בחט"ב בחצור הגלילית.
