שורשים
ישעיהו ירושלמי (ירושלימסקי) נולד ב 1920 למשפחת רבנים ציונים בפולין. אביו היה העיתונאי שמשון ירושלימסקי וסבו היה הגאון רבי משה נחום ירושלימסקי מגדולי ישראל ומראשוני חובבי ציון ברוסיה. ישעיהו קיבל חינוך מסורתי ולאומי שכלל השכלה עברית רחבה. ב - 1925 מתיישבת המשפחה בוורשה שבפולין, ושמשון האב לוקח על עצמו את ניהול מערך התרומות לקרן היסוד, ומשמש בתפקיד  10 שנים. בסופם עוזבת משפחת ירושלימסקי את אירופה ומתיישבת תל אביב, עם שלושת ילדיה. ישעיהו הוא האמצעי שבהם. אחיו הבכור משה, המבוגר ממנו בשנתיים (שעושה לו בהמשך שם כמשה זיק, אחת מאגדות "הגדעונים") והאחות הקטנה רבקה, שהייתה צעירה ממנו בשנתיים.

בן 15 מגיע ישעיהו לארץ המובטחת, וכדרכם של בני נוער אינו מתקשה להיטמע בסביבה החדשה, המאתגרת, אליה נזרק. גם שמשון האב מתבלט כעיתונאי מושחז עט, ומוביל דעה בעיתונות העברית דאז. המשפחה קובעת את מושבה ברחוב גריזים, לא רחוק מרחוב בזל, ומתחנת כיבוי האש שכבר הייתה שם. 

 

את לימודיו בבית הספר העממי סיים ישעיהו בבית הספר היסודי "תרבות" שבוורשה, וממנו באופן טבעי המשיך אל הגימנסיה העברית "אסכולה". בשנת 1935 נפרד מחבריו לספסל הלימודים. ועלה ארצה עם משפחתו. את לימודיו התיכוניים סיים בגימנסיה הריאלית "בלפור" בתל אביב, וכשהגיע הזמן לבחור מקצוע פנה ללימודי עריכת דין. אוניברסיטת תל אביב לא סיפקה עדיין אפשרות ללמודי תואר במשפטים, וישעיהו רכש את השכלתו הפורמלית ב "low-council" – המועצה המשפטית של ממשלת פלסטינה (א"י) תוך שהוא עושה גם תואר כללי באוניברסיטת ירושלים, בהיסטוריה, תרבות צרפת, ופילולוגיה. 

טקס הסמכת עורכי הדין החדשים ובהם ישעיה ירושלמי נערך בבית הדין העליון בירושלים, בניהולו של השופט העליון מר אדווארדס. ישעיהו עצמו לא נוכח בטקס, כיוון ששהה בתל אביב, שנתונה הייתה במצור, ולא יכול היה לצאת ממנה. את התמחותו וצעדיו הראשונים כעו"ד עושה שי במשרדי עו"ד מקס זליגמן, שייצג (פרו-בונו) לא מעט אנשי אצ"ל מול הבריטים, בין השאר את 20 אנשי שוני שנתפסו בקורס מפקדים, את מיכאל אשבל ויוסף שמחון שנידונו למוות אך לבסוף הומתק דינם למאסר עולם, את משפט 'ליל ההלקאות' בו נשפטו ארבעה מחברי הארגון שהיו בדרכם להלקות קצינים בריטים ושלושה מהם נידונו למוות, את משפט פורצי כלא עכו שנידונו למוות, ואת משפטו של דב גרונר, שהוטל על הצעיר שהוסמך רק שנה לפני כן, - שי ירושלמי. 

דוב גרונר הוא אחד מ " 12 הרוגי מלכות", 12 לוחמים שעלו לגרדום במסגרת מלחמתם בשלטון הבריטי בארץ ישראל. גרונר, איש הבריגדה היהודית בצבא הבריטי בעברו, היה חבר אצ"ל פעיל, ופיקד על יחידת הסבלים במבצע "החרמת נשק" בו הותקפה משטרת רמת גן, ונבזז כול הנשק שאוכסן בה. המבצע הוכתר בהצלחה, אך הוא עלה בחיי ארבעה לוחמים, גרונר עצמו, שנפגע קשות בפניו, נתפס, טופל, ונשפט למוות. הוא סרב להכיר בזכות בית המשפט האנגלי לשפוט אותו, וסרב לקבל ייצוג משפטי. גזר הדין היה מוות בתליה, הוא תוכנן ל 26.1.1947, אך יומיים לפני כן חטפו אנשי אצ"ל קצין ושופט בריטים ואיימו להוציאם להורג באם יבוצע גזר דינו של גרונר. 16 שעות לפני ביצוע גזר הדין מתרצה מפקד הכוחות הבריטים בארץ, גזר הדין נדחה לזמן בלתי מוגבל, הקצין והשופט הבריטים שוחררו. 

החטיפה הנועזת הפכה את הנושא לבינלאומי, ופגעה קשות ביוקרת הצבא הבריטי. נושא ההוצאות להורג הועלה לדיון בפרלמנט הבריטי, ראש ממשלת בריטניה סיר וינסונט צ'רצ'יל דרש לנהוג ב"טרוריסטים" ביד קשה, העיתונים היו מלאים בידיעות על המאמצים להמתיק את עונשו, ובכולם כיכב שי ירושלמי, עו"ד בן 27 בסך הכול, שהתנהל עם רשויות החוק הבריטיות כזקן ורגיל. המאמץ להמתיק את עונשו של גרונר עולה בתוהו, הוא עצמו סרב בכול תוקף להגיש בקשת חנינה, וב 16 לאפריל 1947, יחד עם עוד שלושה מחבריו עלה לגרדום בעכו וסיים את חייו בן 35.

שלושה חודשים לפני שמדינת ישראל קמה בפועל, כבר נקרא שי על ידי ה"קלט" לכמה ימי אימונים מרוכזים, כחלק מהכשרתו הצבאית. חודשיים לאחר הקמת המדינה גויס בפועל לצבא, ושנה אחר כך, כשהוא כבר עונד דרגות סגן, העניק לו דוד בן גוריון, שר הביטחון דאז, את המינוי הראשון שלו בצה"ל – מינוי כפרקליט צבאי במחוז הנגב. זה היה הראשון בשורה של מינויים שקיבל במהלך שירותו בצה"ל. שנתיים אחר כך  כשהוא כבר רס"נ, ממנה אותו הרמטכ"ל יגאל ידין להיות פרקליט פקודי של חיל  הים, ומפקד החייל, אלוף מוקה לימון אף מנפק לו מכתב המאשר לו ללבוש את המדים הלבנים.

אך שנת 51 תיזכר בימי חייו של שי כשנה מכוננת לא בזכות מינויים או עלייה בדרגות, כי בשנה זו, בערב שמחת תורה אם להיות מדויקים כאן, פגש שי את בחירת לבו ואשתו לעתיד. המיקום - בית קפה אופנתי לא רחוק מחוף הים, בו מבלה שי את ערב החג עם חבורת קצינים אחרים, ובתוכם גם שמואל (מולי) ללקין. רוצה הגורל, כמו שנהוג לומר, ובשולחן מולם יושבת חבורת נשים צעירות, שגם הן יצאו לבלות את ערב החג. מולי ללקין, בתפקיד קופידון, מבחין כי שי שם עינו על הבלונדינית בשולחן שמולם ומתערב עם יושבי השולחן שלשי לא יהיה אומץ לפנות אליה בדברים, להתחיל איתה. הוא מפסיד. שי קם, ניגש אל האישה היפה, ומציג עצמו בפני מי שתהא אשתו לעתיד – דליה בוירסקי, מורה צעירה בבית הספר "בלפור". לכאורה מסתיים הערב בלא כלום, החבורות נפרדות, ושום פרטים לא נלקחים. אך כשקופידון רוצה לירות חץ במישהם, הוא לא יחסוך מאמץ כדי להביאם שוב יחד אל מקום אחד
 
למחרת, ביום חג שמחת תורה, נותנים בקפה פילץ המפואר, אל מול הים, הרצאה חגיגית של "תרבות ואמנות" אליה מגיעה דליה עם ידיד חובב תרבות ואמנות כמותה. שי כבר נמצא שם, במקרה. הפעם הוא כבר לא מניח לה לחמוק – "את מאמינה באהבה ממבט ראשון?" הוא שואל כפראזת פתיחה, "אני לא מאמינה באהבה" עונה לו דליה הצעירה, והוא כבר מבין שפשוט זה לא יהיה. קופידון (הפעם בדמותו המוכרת, עם קשת וחץ וכנפיים) מכוון ויורה, החצים ננעצים ישר במטרה. זו הייתה, אכן, אהבה ממבט ראשון, והיא נמשכה מכאן והלאה לאורך כול חייו. 

ששה חודשים אחר כך, בתחילת מרץ 52  נישאים שי ודליה ב"בית שלתיאל" הנחשב בהשתתפות קהל גדול של מוזמנים, ואת ליל כלולותיהם כבר עושים בביתם החדש, בשיכון אנשי צבא הקבע צהלה, הבית שיהיה קן לאהבתם מעתה ועד עולם.

הבית בצהלה, והמרחק ממנו אל מפקדת חיל הים בחיפה, הם גורמים מרכזיים בהחלטה של שי לוותר על המדים הלבנים, ולקבל ב 1953 מנוי כפרקליט חיל האוויר. התקן היה לסא"ל, ושי הצעיר חסר כמה חודשים בכדי לעמוד בו, אך למרות זאת קיבל את המנוי מידי מי שהיה אז הרמטכ"ל מרדכי מקלף. 

אדוני השופט
במהלך 1957 מקבל שי את מינויו הראשון כשופט – מינוי של משה דיין, ראש המטה הכללי הממנה אותו להיות "שופט צבאי משפטאי" בבית המשפט הצבאי לערעורים, שהוא למעשה בית משפט עליון של הצבא. שנתיים אחר כך יאשר גם רמטכ"ל החדש – חיים לסקוב את מינוי סא"ל ירושלמי כשופט בבית המשפט לערעורים של הצבא. הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר, ומתוקף כך גם זו שעסקה בפרשיות שלא פעם הסעירו את הציבור כולו. 

לאחר מבצע סיני ב1956 ממונה שי לשופט חוקר כדי לחקור את הנסיבות שהביאו להתרסקות מטוס קל שנשא בתוכו שניים מבכירי המפקדים של צה"ל דאז אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני, סא"ל אשר דרומי, והטייס בני גורדון, 

בעיצומה של מלחמת ששת הימים, ביומה הרביעי, תוקפים מיראז'ים של צה"ל את אונית הביון האמריקאית "ליברטי"  שרשרת של טעויות ואי הבנות מביאה לכך שהאוניה מזוהה כאוניית מלחמה מצרית. 34 מלחים אמריקאים נהרגים בהתקפה, 170 נפצעים. ישראל מבינה מהר מאד את הטעות, וסא"ל שי ירושלמי מתמנה שוב לשופט חוקר, שנשלח להתדיין ישירות מול האמריקאים הפגועים. שי מצליח להוכיח כי ישראל פעלה ללא כוונת זדון וחוסך למדינה ולצה"ל סכסוך שהיה פוגם מאד בחגיגות הניצחון של מלחמת ששת הימים. 

 

מינויו של סא"ל ירושלמי מחודש על ידי שני רמטכ"לים נוספים –  חיים בר לב   ודוד אלעזר (דדו) עד שב 1972 הוא מועלה לדרגת אל"מ וממונה על ידי זלמן שזר נשיא המדינה ומשה דיין שר הביטחון לשמש בתפקיד של מ"מ של נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, ולעמוד בראשו מתאריך 16 באפריל 1972. באותה שנה ממנה אותו הנשיא שז"ר גם לתפקידו האזרחי הראשון כשופט בית משפט אזורי לעבודה. השופט הצבאי, שעד כה שפט אנשי צבא בלבד, הופך לשופט הדן גם בענייני עבודה – בשנת 78 הוא השופט שדן למשל, בסכסוך המתוקשר של המצילים בחופים מול עריית תל אביב. 

 

ב 1979, ביושבו כאחד מהרכב השופטים בבית המשפט הצבאי בלוד, דן בערעורים שהוגשו לאחר שנגזר דינה של עליה מוחמד, מחבלת שנתפסה לאחר שהניחה מטען חבלה בירושלים. המטען התפוצץ ופצע רבים, אך למחבלת היו נסיבות מקילות – היא נסחטה על ידי אירגוני החבלה הפלסטינאים. בית המשפט הצבאי גזר עליה עונש של עשר שנות מאסר, שני הצדדים ערערו. עליה מוחמד על חומרת הדין, המדינה מן העבר השני על קולתו. בית הדין קיבל את בקשת התביעה והאריך את תקופת המאסר מעשר לחמש עשרה שנים. בהכרעת הדין שלהם, בה החמירו בעונשה של המחבלת  כתבו השופטים בין השאר כי "ראוי שישמע ויוודע ברבים כי מי שנוטל על עצמו תפקיד פעיל בארגון עוין ומשתף עצמו במעשה פיגוע בחוצות ערי ישראל יעביר הרבה משנותיו בכלא, ומצוקתו האישית של הנאשם לא תעמוד לו כאשר הוא בא לפגוע באנשים, נשים וטף חסרי ישע" 

במקביל לתפקידו כשופט בבית המשפט לענייני עבודה ממשיך שי לשמש כשופט בבית המשפט הצבאי לערעורים כחלק מימי המילואים איליהם נקרא, כמעט 18 שנים, שנוספו ל 23 שנותיו בקבע, למעלה מ 40 שנה של שירות המדינה. ב 1990, כשהוא כבר חמש שנים מעל גיל הפרישה, פורש שי מכס השיפוט, וסוגר קריירה מפוארת ומרתקת במסיבה עליזה שנערכת ביום הולדתו ה 70 נפרד בית המשפט מהשופט שי ירושלמי, ועל דברי הברכה הנרגשים אמון מי שהיה תחת פקודו כפרקליט מחוז דרום והפך לנשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר. 

 

במקביל לתפקידו כשופט בבית המשפט לענייני עבודה ממשיך שי לשמש כשופט בבית המשפט הצבאי לערעורים כחלק מימי המילואים איליהם נקרא, כמעט 18 שנים, שנוספו ל 23 שנותיו בקבע, למעלה מ 40 שנה של שירות המדינה. ב 1990, כשהוא כבר חמש שנים מעל גיל הפרישה, פורש שי מכס השיפוט, וסוגר קריירה מפוארת ומרתקת במסיבה עליזה שנערכת ביום הולדתו ה 70 נפרד בית המשפט מהשופט שי ירושלמי, ועל דברי הברכה הנרגשים אמון מי שהיה תחת פקודו כפרקליט מחוז דרום והפך לנשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר. 

 

דליה בוירסקי נולדה בליטא, ובגיל שנה וחצי עשתה עלייה עם הוריה, שהתיישבו בתל אביב הקטנה. כשהייתה בת שבע, בשנת 1938, התלוותה לאמה, לנסיעת ביקור אצל סבתה שנותרה לחיות בליטא. הביקור הזה הפך גורלי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ותפסה את האם ובתה לכודות בליטא, בלי יכולת לשוב לארץ ישראל המנדטורית. חצי שנה של נדודים עברו עליהן בטרם הצליחו לחמוק מציפורני הגרמנים ולהגיע אל חוף מבטחים. דליה עוד זוכרת את התמונה – "זה היה היום האחרון של שנת 1939 וכשירדנו סוף סוף מהאניה אל חוף המבטחים של חיפה. אבא המתין לנו על הרציף, עם מתנות שהכין עבורי - בובה ענקית בשם "בובה אלה" ושרשת זהב עדינה ¬עם תליון שבו נחרטה המילה "ציון" . עם תאריך שובנו לארץ – 31.12.39". רק כפסע היה מדליה הילדה לחוות את איימי השואה על בשרה ממש, ורק במזל רב הצליחה לשוב אל ביתה. אך זיכרון ימי הנדודים באירופה והפחד הותירו בה את חותמם. היא שבה אל רחוב פיירברג ובית המשפחה, ואל לכיתה ד' בבית הספר "בלפור" בו למדה.

את שנות בית הספר התיכון עושה דליה בבית הספר "גאולה" וכשמגיעה השעה לבחור היא בוחרת כיוון ברור - סמינר "לווינסקי" המכשיר נשים צעירות לתפקידי הוראה. גם לכאן כמו ל"בלפור, היא תשוב, בעתיד, כמפקחת על סמינריסטיות צעירות כפי שהייתה פעם היא. המחסור החריף במורים המיר את שירותה הצבאי בשירות כמורה, והיא נשלחה ללמד את שנתה הראשונה כמורה בבית הספר שבכפר יונה. שנה אחר כך היא מתקבלת כמורה בבית ספר "בלפור" בו למדה בילדותה. ואת אותה דרך שעשתה מדי בוקר מבית הוריה ברחוב פיירברג אל רחוב בלפור כתלמידה, עשתה שוב מדי יום כמורה צעירה. 

וכאן נכנס הקטע הרומנטי, שכבר תואר בהרחבה מזווית הראייה של מי ששבה את לבה – ישעיהו, שי ירושלמי, קצין ימייה במדים צחים בלובנם. ששה חודשים אחר אותה פגישה נישאת דליה ועוקרת מתל אביב המעטירה אל השכונה הנידחת באמצע שומקום שנקראה "צהלה". את רוב ההיריון הראשון שלה היא עושה עדיין בחיק משפחתה בפיירברג, אך שנולד הנכד הראשון, שנקרא חנן על שם סבה של דליה, (הוא חני) הופכת משפחת ירושלמי לתושבת קבועה בשכונה, ובשנה הבאה כבר מתקבלת דליה כמורה בבית הספר החדש "צהלה" שיהפוך עבורה מעתה לבית שני.

 

 

"אני לבנה במבנה בית ספר צהלה"

בראיון שנערך אתה  בשנת  2017 על ידי גל סער ודני כתרי סיפרה דליה על הלילה הראשון שלה בשכונה, אליו הגיעו היא ושי בעלה הטרי אחרי מסיבת כלולותיהם, שנערך ברוב עם באולמי שאלתיאל הנחשבים בתל אביב: "הרחובות כולם כבר היו סלולים, אך לא היו מדרכות, או שמות לרחובות, והבתים, שהיו כולם באותו צבע חאקי, זוהו על ידי מספר חלקה בלבד. נו, ומי יכול לזכור את מספר החלקה אחרי ערב כלולותיו?" בסופו של יום מצאו השנים את הבית, אך בתחילה לא ממש התגוררו בו. שי שירת עדיין במפקדת חיל הים בחיפה, ודליה עבדה כמורה בבית ספר בלפור בתל אביב, לא רחוק מבית הוריה בפיירברג. הם היו נפגשים בימי שלישי, ובסופי השבוע, אך בשאר הימים הבית  היה ריק. רק שנכנסה דליה להריון עם חני, בנה הבכור, ושי המיר את מפקדת חיל הים במפקדת חיל האוויר שהייתה קרובה יותר לצהלה, נמלא הבית חיים, והפך משכנם וקן אהבתם.

על הימים הראשונים של השכונה מספרת דליה: "הימים הראשונים היו קשים. החנות  למשל, זו שהיום נקראת "המרכז המסחרי" הייתה לא יותר מצריף עץ שהקים השק"מ  הצבאי במטרה לספק צרכים חיוניים לשכונה הדי מנותקת. הימים היו ימי צנע, קניית המזון נעשתה בעזרת תלושי-מזון, ורק אתם היה אפשר לקבל מצרכים. אם היית בהריון למשל, הייתה מגיעה לך ביצה נוספת מעבר להקצבה, ואני זוכרת פעם שנכנסתי  ל"צריף" והזבן קידם את פני בשמחה – "מזל-טוב!, מגיעה לך ביצה נוספת!" חשבתי שאמות מבושה, הייתי בת 21 בסך הכול, ובאותם ימים  לא היה נהוג להחצין את עניין ההיריון, הוא נשמר בסוד, מאחורי שמלות  רחבות".

"בצהלה של הימים הראשונים היו כל הבתים זהים וכל המפתחות פתחו את כל הדלתות. בכול סלון עמדו רהיטי "לכל" סטנדרטיים – ספריה עם לבנים  אדומות ועליה קרשים שעליהם  סודרו הספרים, ספת "לכול", כורסת "לכול"  - כול הרהיטים דמו זה לזה, ובכול בית ניתן היה למצוא אותם. האוטובוס, אותה קו 23 המיתולוגי, נכנס אחת לשעה וחצי, רוב הגברים לא היו בבית, והנשים הזדקקו האחת לשנייה"

בתחילה לימדה בבית הספר בשיכון דן (שהפך ברבות השנים לעירוני י"ד) יחד עם עוד מורות מהשכונה כתחיה פדה ורעיה אלירם, בת 22 מגיעה דליה לבית הספר צהלה שזה מקרוב הוקם, אך המבנה החדש עדין לא גמור, וחלק מהכיתות הנמוכות עדיין למדו בבתים שכורים שהוסבו לכיתות לימודים לעת מצוא. החדר שבו לימדה בשנותיה הראשונות כמורה בצהלה היה במקורו חדר השינה של משפחת פייגנבלט, בפינת הרחובות אהוד ויהונתן. דלת ארון הקיר נעקרה בחלקה, ועל חלקו השני של הארון הוצב הלוח. כול שאר שטח החדר היה מלא בשולחנות קטנים, צמודים זה לזה, וכיסאות קטנים, וכשילד היה צריך לצאת הוא היה מטפס עליהם ועובר. דליה עצמה לימדה מתוך נישת הארון. 

גם החנות ששימשה אחר כך את מר אנוך במרכז המסחרי שימשה ככיתת לימוד בה לימדה דליה, וגם המבנה שמשמש כיום את בנק אוצר החייל. בימים ההם הוא היה בית הכנסת של השכונה ושולחן המורה הוצב ממש לצד ארון הקודש, דבר שגרם לאחד מתלמידה דאז להתפייט, - "המורה, עוד מעט תהיי קדושה כמו התורה!"

בשנת 1963 הסתיימה בניית בית הספר, וכול הכיתות, מא' עד ח' קובצו לתוכו. בכול כיתה היו למעלה מ 40 תלמידים, צהלה הייתה אז שכונה של זוגות צעירים, והם הולידו ילדים, והרבה. חני, בנה הבכור של דליה, לדוגמה, הוא בן מחזור הילדים הראשון שנהרו ונולדו בצהלה. 

היו גם ימים עליזים בצהלה של פעם, וגם אותם יש צורך לאזכר, כמו אותה חגיגת ניצחון שנחגגה בסיום מבצע קדש, בשנת 1956, בביתה של משפחת נעמן, שהיה הבית השכן לבית ירושלמי. מספרת דליה: "היינו כמה משפחות ברחוב שנודעו כ "הקיבוץ של רחוב ברק" זו הייתה אביגיל ינאי, צבי ומרגי גל, אביבה נעמן (השכנה) גלילה מלחי, וכמובן דליה ושי ירושלמי. למסיבות היו מצטרפים גם הדסה גאון ובעלה. היינו עושים מסיבות פורים, מסיבות פיג'מה, רוקדים ומשתוללים, היינו אנשים צעירים, ואהבנו לחגוג" והניצחון במבצע קדש, שבו היו מעורבים רבים מתושבי השכונה, היה סיבה טובה למסיבה אך אליה וקוץ בה – מסיבה בסדר גודל כזה דרשה חשמל רב, הרבה יותר משהכיל הקו הדל שסופק לבתים באותם ימים של צנע כלכלי. הפתרון הנועז כלל כבלים שהועברו מבית ירושלמי אל בית נעמן, הזרימו לו את החשמל שעדיין חסר, והותירו את בית ירושלמי בעלטה. עניין זה הכריח את דליה לעניין שנמנעה ממנו עד כה – רכישת פתיליה, לחימום בלי חשמל. 

 

בשנותיה הראשונות בבית הספר צהלה הייתה דליה בין המורות הצעירות, ולימדה בעיקר בכיתות הנמוכות א – ג, אך עם השנים החולפות תפסה את מקומה כאחת המורות המובילות והמבטיחות של בית הספר. היא לא הסתפקה בידע שקיבלה בסמינר לווינקי ובשנות הניסיון, והרבתה לבצע הסבות מקצועיות. היא לקחה על עצמה את ריכוז לימודי המתמטיקה בבית הספר, בד בבד עם היותה מחנכת כיתה, יצאה לסמינרים נוספים בסמינר לווינסקי ובבית ברל, ושבה לעבוד בסמינר בו למדה כצעירה, הפעם כמפקחת על סמינרסטיות צעירות. 

שאלה: האם הייתה לך בעיה ללמד בשכונה הומוגנית שבה גם חיית?

היו הרבה חברים קודם שבאתי לכאן, הכרתי תלמידים שהיו עוד בבטן אמם אבל אף פעם לא דיברתי עם ההורים עליהם, חוץ ממסגרת בית הספר. שני הבנים הפרטיים שלי למדו גם הם בבית ספר, לא בכיתות שלימדתי אני, אך בכיתות מקבילות. נעם, הצעיר, למד אצל גאולה בן אליעזר, ובכול פעם שיצאה משיעור והיינו נפגשות הייתה מוסרת לי דו"ח קצר עליו. אם הייתה מתחילה את המונולוג ב"נעם מקסים, בדיוק כמו אבא שלו" הייתה יודעת שנעם התנהג כראוי, אך היו גם פעמים בהם הייתה מופיעה גאולה בחדר המורים, יורה בי מבט כעוס ומסננת לעברי - "נעם שלך..." 

 

לא מעט ממלחמות ישראל עברו על דליה כמורה בבית ספר. "במבצע קדש, בשנת 1956, חני היה בן 3 ולקחתי אותו אל הגן ברחוב ברק, והכול היה ריק. אמרתי לו חני אם תהיה אזעקה תברח לבית הזה, ולא עלה על דעתי לחכות עם הילד ולא ללכת לבית הספר.

בששת הימים – זו הייתה השנה הראשונה לתלבושת האחידה. נכנסתי לכיתה כדי לדבר עם מורה בשם גאולה יצאתי מהכיתה ואמרתי לעצמי הילד הזה מוכר לי. לא זכרתי את בני בגלל התלבושת האחידה. הייתה אזעקה, כ-20-8 בוגרים חפרו שוחות. לא הספיקו לחפור אותם , הכנסנו את הילדים לחדרי המלאכה וחלק לאורך המסדרון המנהל ברוך אמר כל הזמן למורות, אל תדאגו למרות האזעקה, הכול יהיה בסדר.

מלחמת יום כיפור – הכי איומה כי נפלו הרבה מאוד תלמידים ועל קיר בית הספר עשינו קיר ותלינו בתוכו את כל התלמידים שנפלו ואח"כ נוספו עוד. במלחמת של"ג – הפצוע הראשון במלחמה היה משלנו.

אחרי 20 שנות הוראה והדרכה למורות בסמינר מקבלת דליה על עצמה בחשש גדול את ניהול בית ספר צהלה. למרות הניסיון והכישרון היא עדיין מהצעירות שבסגל בית הספר, ומורות ותיקות שראו בה קולגה לחדר המורים היו צריכות מעתה להתרגל לכך שהיא מאכלסת את חדר המנהל, זה שהתפנה אחרי שנים רבות בהן שכן בו כבוד המנהל ברוך קינן, לשעבר קליימן. דליה עצמה ניסתה להתנגד למינוי, אך הוא די נכפה עליה על ידי הפיקוח, וכך מצאה עצמה מגיעה לישיבת מורים ראשונה כמנהלת בית הספר. היא עדיין זוכרת היטב את המעמד: "שקשקתי, פחדתי, רעדתי, לא רציתי בתפקיד, אך הפיקוח הכריח אותי, הבטתי במורות הללו, שלוו אותי מיום הגעתי לבית הספר, ואמרתי להן כמעט בייאוש, - אתן חייבות לעזור לי"

והן עזרו, כולן, וסייעו לדליה לנהל את בית הספר אל מחוזות חדשים, מלהיבים, מתקדמים. בתקופתה הוכנסו לבית ספר שיטות הוראה כעבודה פעילה, היא גם זו שחתומה על הבאת המחשבים הראשונים והטמעתם בתכניות הלימוד, עניין שהתאפשר בזכות הקשר הקרוב של דליה לקהילת צהלה שילדיה התחנכו בבית הספר. היא הייתה המנהלת הראשונה שנעזרה בעמותת הורים אקטיבית ומבוססת בכדי לקדם את רמת הלימוד במוסד, והיא חתומה גם על בניין כיתות א' חדר הטבע, ואולם הספורט הענק שנבנה בתחומי בית הספר. 
אך תרומתה הגדולה של דליה כמנהלת לא הסתכמה בתלמידים ובמבנים נוספים שהרחיבו את הדעת והמקום, אלא התבטאה בעיקר בקידום ושיפור צוות ההוראה בבית הספר. "האני מאמין" שלה היה שכול מורה חייבת תואר אקדמאי באמתחתה, ועל מנת לאפשר להן להגיע איליו הנהיגה יום חופש שבועי למורים, לצורך לימודים אקדמיים. "גאוותי הגדולה ביותר" מעידה דליה "היא שמצוות המורות שטיפחתי הפכו חלקן למנהלות, מפקחות ומדריכות מקצועיות למורים בבתי ספר אחרים"
בת 56, עם ותק של 35 שנות הוראה, 32 מהם בבית ספר צהלה שבו הותירה את חותמה לעד פורשת דליה לגמלאות, ומתפנה כדי לעשות לעצמה ולביתה.