"הוא הלך בשדות" הוא סרט קולנוע ישראלי בשחור לבן שיצא לאקרנים בשנת 1967. הסרט מבוסס על רומן מאת משה שמיר ונחשב לאחד הטקסטים המכוננים של החברה הישראלית לאחר קום המדינה.
הסיפור מתרחש בשנת 1947, ברקע מאבק הישוב בערבים מצד אחד ובבריטים מצד שני, ועלילתו מתארת את חייו של אורי הפלמ"חניק ואת אהבתו הגדולה למיקה, נערה עולה, עד למותו בתאונת אימונים.

לא הייתי נדרש לחתיכת היסטוריה ישנה זו לו היו שני האנשים המרכזיים בה תושבי צהלה של פעם.
האחד - אסי דיין מרחוב יואב בתפקיד שהפך אותו כוכב, והשני האיש שנתן לו את ההזדמנות הראשונה וגילה אותו לעולם - מר יעקב (יאנק) שטיינר מרחוב המצביאים - המפיק של הסרט.

בדרך מוזרה שהיא מקבילים חיי שני הללו לדמויות המרכזיות בסרט שיצרו יחד. אסי דיין הצעיר, בן עשרים ושתים בסך הכול, (ועוצר נשימה ביופיו) היה ה"צבר" האולטימטיבי, זה שעל דמותו נבנה המיתוס של הקיבוצניק יפה הבלורית והמחוספס שמעדיף את חבריו לנשק על אהבת אשה.
אהובתו, מיקה, בכיכובה של איריס יוטבת היפהיפיה (תואמת בריג'יט בארדו האלוהית, עוד הברקה של שטיינר) סימלה בדמותה את אלו שבאו מ"שם" – מהשואה באירופה בה איבדו את כול משפחתם, כפי שאיבד אותה גם יאנק שטיינר, שהותיר את הוריו ואחותו הצעירה עשר שנים לפני כן בפולניה כדי לעלות לארץ ולהיות בה חלוץ, ולא זכה לראותם שוב.

הסרט אולי גילה את אסי לעולם, ואת העולם הגדול לאסי, (שהחליף את איריס יוטבת באנג'ליקה יוסטון, ובסרט הוליוודי בשם "הנאהבים לנצח" אותו ביים אביה ג'ון) אך האיש שלקח אותו לשם, האיש שגילה אותו, (כמו את טופול לפניו ב"איי לייק מייק") היה שם הרבה קודם. למעשה, את חברת הפצת הסרטים שלו "שטיינר פילם" הקים כבר בשנת 1938, שבע שנים לפני שאסי בכלל נולד, כשהוא עצמו היה עדיין עולה חדש מפולניה. הקשרים שהביא איתו מאירופה – שני דודיו שהיו בעלי חברת הפקה בפריז, וכושרו הגופני המעולה שסייע לו להתקבל לעבודה המבוקשת של חפירת בארות, הפכו אותו לבחור המצליח בין חבריו, זה שמזמין את כולם על חשבונו, ומסתובב ברחובות תל אביב הקטנה עם "הדסון" פתוחת גג שרכש מיד שנייה ובהזדמנות מקצין בריטי איתו התידד. הוא היה מעולה בעניין הזה של ההתידדויות שטיינר, ועניין זה ניכר לאורך כול חייו.

למי שרוצה להזכר או להבין את הסאונד של אותם ימים –
קטעי פסקול מהסרט המקורי לחץ/י כאן

הוא הלך בשדות" – חלק 2 של הסרט המקורי באתר "דיילימושן" - לחץ/י כאן

הוא הלך בשדות מפיק יעקב שטיינר באתר ויקיפדיה - לחץ/י כאן

שטיינר פילם מציג – באתר "ישראל נגלית לעין" - לחץ/י כאן
 

שנתיים אחר כך, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, התגייס שטיינר לבריגדה היהודית הלוחמת בצבא האנגלי. שליטתו המרשימה בכמה שפות, אותה רכש באוניברסיטה בוינה, יחד עם כושרו הגופני ויכולת ההתידדות שלו עליה כבר דובר הפכו אותו לחומר מתאים לקידום. הוא נשלח למצרים, סיים בהצלחה יתירה קורס קצינים, ותוך זמן קצר מצא את עצמו מפקד על שיירות של עשרות משאיות שהובילו תחמושת מנמל פורט סעיד אל יחידות שחנו במדבר. חמישה חודשים, עשרים וארבע שעות ביממה, פיקד הקצין הצעיר על שיירות שעשו את המסלול כחלק מההערכות לקראת הקרב שהכריע את המלחמה בחזית זו, קרב אל עלימין.

שטיינר הצעיר, שעזב את בית הוריו בפולניה כדי להיות חלוץ בארץ ישראל נהייה קצין בצבא האנגלי ואחר כך בצבא האמריקאי, נטל חלק בקרבות אל עלמין, כיבוש איטליה, היה מושל קפרי, שירת כשופט בעיר לה ספציה, קיבל עיטור עוז על חלקו בקרב אנצ'יו, ראה את מוסליני ואשתו תלויים במילנו, ויתר על אזרחות אמריקאית, התגייס לעזרת ההגנה באירופה, סייע בנושא אניות המעפילים, וב 1948 כשהקימו את צה"ל קיבל על עצמו את הפיקוד על בסיס ההובלה ברחוב ז'בוטינסקי פינת דרך חיפה, והיה מפקד השיירות שפרצו את מצור באב אל וואד בדרך לירושלים, ובהמשך את המצור על קיבוץ נגבה מולה ניצב הצבא המצרי בפיקודו של אחד, ג'אמל עבדול נאצר. שטיינר היה כנראה מפקד השיירות היחיד בעולם שעשה גם את אל עלמיין, גם את באב אל וואד, וגם את עבדול נאצר, וזה, תסכימו, יותר הזוי אפילו מהסרטים שהפיק בהמשך.

כשהשתחרר המתינה לו חברת שטיינר פילם שהקים עשור לפני כן, והוא התמסר לה שוב בכול לבו וכישרונו המולד להתיידד. הוא הרשה לעצמו רמת חיים גבוהה למדי, ונסע כמה פעמים בחו"ל לשנה בימים שעניין זה היה עדין נדיר, פעם לפסטיבל קאן, פעם לפסטיבל ונציה. הוא הפך במהירות בר סמכא בנושא, ועיתון "לאישה" הנחשב אף מינה אותו לכתבו הקבוע לענייני קולנוע. חביבותו והופעתו הנאה הפכו אותו לבן בית בארמונות של נסיכים וכוכבי קולנוע, (תיכף נגיע לניים דרופינג) אבל כול אלו לא עמדו לו כשהוזמן יום אחד לארוחת צהריים במלון "ריץ'" עם זוג חברים וחברה שלהם – אביבה. היום, בדיעבד, כולם מכירים אותה כאביבה שטיינר, אבל אז זו הייתה אהבה ממבט ראשון. חצי שנה לפני שנישאו רכש עבורם שטיינר בית בצהלה כמעט במקרה, ואת התיאור המדויק לאיך זה קרה מצאתי בספר זכרונות חייו הנה:

"חברי ומפקדי האלוף אבידר, שהיה ראש אגף אפסנאות אמר לי פעם אחרי ישיבת עבודה יעקב תעשה לי טובה אני צריך ללכת לישיבה בנושא שיכון צהלה שמיועד לקציני צה"ל ייצג אותי בישיבה" 
"איזה שיכון? איזה צהלה?" שאלתי אותו לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
 "מה אתה לא רשום?" הוא שאל בתדהמה ומיד קרא לחבר שלנו, אליהו טל ושאל אותו "לא רשמת את יעקב לשיכון הקצינים?" 
"הוא לא נרשם" ענה טל.
"תרשום אותו מיד" פקד האלוף אבידר.

באתי לישיבה, כהצגתי את עצמי כנציגו של ראש אג"א ישבו שם קצינים עם אנשי ועד השיכון ודנו בפרויקט הוא יועד לשכן 520 משפחות קצינים. כעבור זמן מה נערכה הגרלת המגרשים, הייתי כל כך עסוק באותה עת, שלא ידעתי על ההגרלה עד שבאו חברים ואמרו: "שטיינר יש לך מזל" כלל לא ידעתי שהמגרש שנפל בחלקי היה על גבעה ונחשב לאחד המקומות הטובים בשכונה. מישהו אפילו ניסה להחליף איתי מגרש ולהוסיף סכום כסף תמורתו. לא ידעתי איפה המגרש שלי, אבל אחרי שקיבלתי את ההצעה החלטתי לבוא לראות את המקום. באתי למגרש, מספר 140 ומצאתי אותו לפי אותו העץ הגדול שנאמר לי שצומח ליד (השקמה שהייתה בין בת יפתח ומצביאים) עמדתי על גבעה וראיתי ממערב את הים ומדרום מזרח ראיתי את בתיה של רמת גן, מסביב השתרעו גבעות נמוכות של חול אדום, אכן, מקום יפה".

מגרש 140 הפך לרחוב המצביאים 25, ובינואר 1954, כשאסי דיין (הנה מחזירים אותו) היה בן תשע נולדה בו חדווה, ושלוש שנים אחריה נולדה שילי. אסי דיין חגג אז בר מצווה. עוד תשע שנים תחלופנה עד ששיילי בת התשע תשב עם אביה על הסט של "הוא הלך בשדות" ותביט בעיניים כלות בבחור הכי יפה שיצא מצהלה מעודה מככב מול המצלמות. באותה עת ממש יככב אביו כשר הביטחון והמנצח הגדול של מלחמת ששת הימים. בין לבין יהפוך בית המשפחה של אביבה ויעקב שטיינר למקום בו התארחו יותר מפעם אחת כוכבי על בקולנוע האירופי בינהם (הנה הניים דרופינג) איב מונטאן האגדי, שהביא איתו באחד הביקורים את סימון סניורה הגדולה, וולטר ריד (תעשו גוגל) איב מונטאן, ועוד רבים וטובים שוודאי לא הבינו איפה הם נפלו (באותן שנים לא היו עדיין פנסי רחוב ברחוב המצביאים והחושך מהשדה היה מגיע עד לגדר הבית ממש) אבל הרגישו כאן, אצלנו בשכונה בבית בזכות האנשים המופלאים שחיו בו. 
 ואנחנו לא ידענו מזה כמעט כלום...