אני שואל את אודי אדם אם הוא זוכר את היום של מבצע אנטבה.
"בוודאי. זה היה כמה חודשים לפני שהתגייסתי. כמה ימים קודם הוא נעלם לנו. ואז הוא הגיע, אמר שהכל בסדר, ופתאום התברר שהיה מבצע באנטבה והוא היה שם. הייתי בן 18 והייתה תחושת גאווה גדולה. אגב, הוא סיפר לנו שהוא ובני פלד, שהיו בבואינג מעל העסק וניהלו את הכל מהאוויר, לקחו איתם מזוודה ובה מאה אלף דולר במזומן.
הייתה אופציה שזה יסתבך וכולם יצטרכו לצאת איכשהו דרך היבשה. דיברו על קניה, על אגם ויקטוריה, רצו שיהיו להם מזומנים, על כל צרה שלא תבוא". 

קותי אדם היה גם בין מתכנני "מבצע אופרה", הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. "כשהייתי ראש אט"ל", מספר אודי, "ביקרתי בתעשייה האווירית ומישהו שם סיפר לי שאבא שלי שאל בשביל מה יוצאים שמונה אף-16 כשאפשר לעשות את זה עם רביעייה אחת בלבד. הסבירו לו שזה כדי ששתי הטייסות ישתתפו, ענייני כבוד בין טייסות. בסוף, יצאו כל שמונת המטוסים, כדי ששתי הטייסות יהיו מרוצות.
ואחרי שנים, לא כל כך מזמן, כשבאתי לנהל את הכור בדימונה, הראו לי תמונות של אבא שלי מבקר כאן, בכור, במדים כסגן רמטכ"ל. זה ביקור נדיר. בדרך כלל אנשי צבא לא באים לדימונה. הסתכלתי על התאריך, ואני רואה שהביקור התרחש זמן קצר לפני התקיפה בעיראק. לדעתי, הוא בא לעשות שיעורי בית. 

"תראה, אבא שלי עומד מאחורי רבות מהתוכניות הגדולות שתוכננו בצה"ל. הוא תכנן את פינוי סיני, והרעיון לבנות בסיסים עם המשפחות הוא רעיון שלו, ועיר הבה"דים, שאני בניתי אחרי שנים, זה רעיון שלו ושל אריק, והמצפ"פ של פיקוד הצפון, הבור הזה בתוך ההר, זה תוכנית שלו, הוא רצה שיהיו שלושה כאלה, גם בפיקוד דרום וגם במטכ"ל, והכבישים בצפון, חלק גדול מהם יצאו מהראש שלו. הוא היה יצירתי בצורה יוצאת דופן, ותמיד במקוריות, בחשיבה אחרת, בראייה למרחוק". 

מה הזיכרון הראשון שלך ממנו? 
"תראה, אני בעצם גדלתי בג'יפ. אתה זוכר את הג'יפים הישנים ההם, עם הג'ריקנים על הטמבון מקדימה? כזה ג'יפ. לג'יפ של אבא קראו טלי. והילדות שלי עברה במושב האחורי של טלי. ובכל פעם שהייתי נכנס פנימה, כילד, חיכתה לי הפתעה אחרת מאבא. פעם חיכתה שם לטאת כוח ענקית".

אתה צוחק. 
"לא. אני רציני. הוא מצא את הכוח ושם לי אותו בג'יפ, שיחכה לי. הזיכרונות הראשונים שלי ממנו הם מבאר שבע, אבא היה מפקד גוש באר שבע, אחר כך הוא גם היה קצין אג"ם בפיקוד דרום, אצל צביקה זמיר, ואחר כך היה בעצמו אלוף פיקוד הדרום, ואני זוכר את הנסיעות בג'יפ, כשבכל פעם הפתעה אחרת. פעם היה מביא חרדון צב, הוא היה מסתובב עם ירבועים בכיס, הוא אהב כל מה שהלך, זחל או חי על הארץ הזאת, הוא הכיר את כל היצורים, לפרטי פרטים, ואת כל הפינות הכי מרוחקות במדינה. 

אבא היה סייר, איש שטח, הוא היה קשור לכל רגב מרגבי האדמה כאן, הוא לקח אותנו לטייל כל שבת, לא ויתר על אף שבת. כל הזמן בשטח, עד ליומו האחרון, גם כשעברנו לצהלה, ובכל מקום הוא ידע והכיר וסיפר, מגמלא ומהגליל העליון עד הנגב והמכתשים והבקעה". 

למה קראו לג'יפ טלי? 
"לא יודע. אבל אמא שלי, זהבה, שהיא ניצולת שואה, אישה חזקה עם זיכרון מצוין, בטח תזכור". 
אדם מרים טלפון לאמו, שזוכרת, בטח זוכרת. "זה אני נתתי את השם לג'יפ", הוא מודה בחיוך. "בחיי שלא זוכר למה. הייתי ילד"

אתה זוכר את הימים האחרונים של אבא שלך? 
"בוודאי. כבר הייתי שש שנים בצבא, בדיוק יצאתי ללימודים. ביום הראשון של המלחמה גייסו אותי לחטיבת מילואים שישבה בצאלים ולא עשתה כלום. אבא כבר היה אחרי הבשורה שלא יהיה רמטכ"ל, שקיבל מאריק. הוא יצא להשתלמות בארצות הברית, אחר כך שמענו שאריק אולי מתחרט, ואולי הוא יהיה רמטכ"ל בכל זאת, ופרצה המלחמה". 

"הוא חזר מיד, ביום הראשון, יחד עם יאנוש בטיסה. הם אפילו לא נסעו הביתה. הביאו לו מדים לשדה, ועלה מיד ללבנון. ביום הראשון הוא חזר הביתה בלילה וקרא לי. באתי בשעה מאוחרת, ישבנו ביחד, בבית בצהלה, והוא שרטט לי מה קורה בלבנון ואיך הולכת המלחמה. הוא מסביר לי על הקרב הנורא שבו שני גדודים של חטיבה 460 נלחמו בלילה זה נגד זה, ואני עוד לא ידעתי שבקרב הזה נהרג חבר טוב שלי, צור מאור, שהיה צוער מצטיין בקורס קציני שריון, והמ"פ אבי גבעתי, וספי שאומן המג"ד, כולם אנשים שהכרתי היטב. הפגישה הלילית הזו עם אבא הייתה האחרונה". 

מאיפה הוא הביא את זה? 
"אני לא יודע. זה היה צרוב בו. לא היה מקום שבו לא טיילנו. הייתה לו יכולת על חושית בתחום הזה. כמו גשש. הוא גם היה הולך ככה, כמו בדואי, עם הידיים מאחורי הגב, הולך ומאזין ומתבונן. שמע, גם אני איש צבא, ואני יודע משהו על ניווט, אבל אבא היה מושא לקנאה בתחום הזה. הוא היה נווט וסייר בלתי נתפס. 

הוא היה אומר לך תכף ייצא מפה ברווז, והיה יוצא ברווז. חיים לסקוב מספר שפעם הסתובבו איפשהו, ואבא שלי אמר לו שקורה משהו בשטח, ולסקוב שאל מאיפה הוא יודע, ואבא אמר שהוא רואה תנועה של חיות, של בעלי חיים. אחר כך התברר שהייתה שריפה גדולה ושהרבה בעלי חיים פשוט נסו". 

תגיד, חשבת פעם מה היה קורה אם לא היה נהרג? האם היה הולך לפוליטיקה? הייתה לו מודעות פוליטית? 
"ברור שהייתה לו, אם כי אני לא מאמין שהיה הולך לפוליטיקה. הוא לא התאים לזה, וגם בצבא הוא לא עשה פוליטיקה. הוא אהב את הארץ הזאת, הכיר אותה, כל שעל ממנה. זו הייתה היכרות אחרת, באיכות אחרת, דרך הרגליים, והעיניים, והריח. הוא אהב בעלי חיים, סיפרתי לך כבר על לטאת הכוח, והירבועים, והחרדונים. והיה לנו במבי בבית, והיו תרנגולים, ותאמין לי או לא, היה גם עורב". 

עורב? 
"עורב. קראו לו ריי. אבא הביא אותו כשנולדתי. אימא כמעט מתה כשראתה אותו. שחור כזה. היה עומד מעל המיטה שלי ושומר עלי. בהתחלה אימא שלי הייתה בטוחה שהוא הולך לנקר אותי. אבא היה אז בפו"ם, לא היה לו רכב, הוא היה נוסע בהסעה צבאית. ריי היה הולך איתו לאוטובוס, יושב לו על הכובע, ואחר כך עף הביתה בחזרה למיטה שלי". 

איפה שמעת שהוא נהרג?  
"בערב חזרתי הביתה מצאלים, ופתאום אמרתי לרונית, בואי ניסע לצהלה, לאימא שלי. כנראה הרגשתי משהו. ישבנו אצל אימא, בסביבות שבע בערב, פתאום דפיקה בדלת. אני קמתי לפתוח. איך שפתחתי, ידעתי. זה חד כתער. אי אפשר לטעות. עומד הרב הצבאי הראשי, עומדת קצינת נפגעים, בא האלוף רפאל ורדי. ידעתי שאבא נהרג. לא צריך להוסיף מילים". 

"אמא שלי ישבה שם על הספה, רצו לתת לה זריקת הרגעה, והיא סירבה. אמרה שהיא צריכה לכאוב את זה. שבועיים אחרי, לקחו אותנו, את כולנו, למקום שבו הוא נהרג בכפר דוחא. היו שם עדיין גופות של מחבלים. הגענו במסוק. ראינו את המקום. הם צפו על השטח מווילה שעמדה על צלע ההר, רב מפלסית. הם ירדו למטה כשהתחילה הפגזה, ושם נתקלו במחבלים. לא היה להם סיכוי". 

"אבא חטף בראש ונהרג במקום. חיים סלע חטף במפשעה, הוא עוד סבל לא מעט ונהרג על מנחת המסוקים. ויש את התמונה הזו", אודי שולף את התמונה המפורסמת, שצילם צביקי עשת, "רואים כאן את אבא עומד ומשקיף, על השעון שלו רואים שהשעה דקה לארבע, בעוד שתי דקות מתחילה ההפגזה והוא יורד ונהרג. זו תמונה שצולמה דקות לפני שנהרג". 

מה הזיכרון האחרון שלך ממנו? 
"הזיכרון האחרון הוא מתקופה שאחרי מותו. צחוק הגורל, אבל הגעתי לאותה מכללה בצרפת שבה הוא למד. 'בית הספר הגבוה למלחמה'. זה בעצם המוסד הצרפתי היוקרתי ביותר ללימודי צבא ומלחמה. אבא שלי היה בוגר קורס 78. אני הייתי בוגר קורס 103". 

הצרפתים היו מודעים לסיפור האנושי שגלום בצירוף המקרים הזה? 
"כן. הם ידעו. זה ריגש אותם מאוד. בא קצין בכיר מישראל, שאבא שלו, סגן הרמטכ"ל, למד באותו קורס ונפל בשדה הקרב. שמע, בית הספר הזה ממוקם במקום שבו נפוליאון למד את סודות המלחמה. יש שם אולם מפואר כזה לתלמידים הזרים. מאז תקופת נפוליאון, בכל קורס יש 80 חניכים, 60 מתוכם צרפתים ו-20 זרים . באולם של הזרים, כל אחד משאיר מזכרת. נכנסתי לשם בפעם הראשונה, ומצאתי את המזכרת של אבא. הוא השאיר את סמל חיל הרגלים מהכומתה שלו. ואני באתי אחרי שנים, וגיליתי את זה שם".




כל הזכויות שמורות לבן כספית ול -  sofash@maariv.co.il  

לכתבה המלאה >>

בעוד ימים מספר תמלאנה שלושים ושלוש שנים לנפילתו הטראגית של האלוף יקותיאל (קותי) אדם ז"ל, במהלך שבוע הפתיחה של מלחמת לבנון הראשונה.

קותי אדם היה הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנפל אי פעם בשדה הקרב, אם כי הוא כבר לא כיהן אז בתפקיד רשמי בצבא והאירוע העצוב קרה ימים מספר טרם מינויו המתוכנן לראש המוסד.

מותו, אם לנסח זאת בעדינות, לא היה מחויב המציאות כי ככתוב לעיל הוא כבר לא כיהן אז בתפקיד ביצועי כלשהו בצה"ל.

זה עתה חזר מהשתלמות בארה"ב, עלה על מדים ויצא לסייר ביחד עם ידידו אל"מ (מיל') חיים סלע ז"ל בין כוחות צה"ל ששהו אז כבר בסמוך לביירות, שם גם השיגו את השניים כדורי מחבלים, במעמקי מרתף וילה כפרית נטושה.

היכרותי האישית עם קותי הייתה די רופפת למרות שמשפחתו התגוררה ברח' בניהו, בדיוק מאחורי בית הוריי, עם גדר משותפת בין שתי החצרות.

אבי, עקיבא סער ז"ל, הכירו מצוין, כי בעת מבצע קדש בסוף 1956, שניהם "בילו" שעות על גבי שעות באותו ג'יפ צבאי, חורשים יחדיו את מרחבי סיני, כאשר קותי היה מפקדה של פלוגת סיור בפיקוד דרום ואילו אבי היה מפקדו הזמני של מנזר סנטה קתרינה.

בפעמיים-שלוש שיצא לי לשוחח עם קותי זה לא הלך כל כך בקלות גם בגלל פערי הגילאים והמעמד ובעיקר כי הוא היה שתקן לא קטן שלא הירבה במילים.

כוחו היה יותר במעשים והרבה פחות בדיבורים, זה היה סוד הצלחתו וכנראה גם חולשתו.

עברו מעל שלושה עשורים מלכתו וחלק ניכר מהציבור איננו זוכר כיום את האיש ואת מעשיו והמעטים שעוד זוכרים, רובם בוודאי אינם מודעים לכך שהיה זה הוא שעמד מאחורי שניים מהמבצעים הצבאיים, הנועזים והמורכבים ביותר, שידעה מדינת ישראל בכל שנות קיומה.

מדובר במבצעי שחרור החטופים באנטבה בקיץ 1976 והפצצת הכור הגרעיני בעיראק חמש שנים מאוחר יותר, בראשית שנות השמונים.

בשני המבצעים הנ"ל נטל קותי חלק חשוב ביותר בתכנונם ובהוצאתם לפועל, כאשר באנטבה הוא היה המפקד הבכיר ביותר ששהה בין הכוחות המוטסים (הוא כיהן אז כראש אג"מ (אגף מבצעים) במטכ"ל) ואילו בעת הפצצת הכור בעיראק הוא חלק את הפיקוד והאחריות על המבצע, כסגן הרמטכ"ל וכראש אג"מ במטכ"ל, יחד עם מפקד חיל האוויר דאז, האלוף דוד עברי.

בנו הצעיר של קותי, אודי אדם, הלך בדרכי אביו וסיים את שרותו הצבאי, כאלוף פיקוד צפון, תקופה קצרה אחרי תום מלחמת לבנון השנייה.

אני זוכר את אודי כנער גבוה ושמנמן כאשר בניגוד לאביו הצנוע והנחבא אל הכלים הוא היה מאד קולני ובולט בשטח ובד"כ לא היה מומלץ להתעסק איתו יותר מדי, לא כל שכן אם אתה ילד צעיר ממנו בשנה-שנתיים, כמוני למשל....

לכן קצת הופתעתי כשבאמצע שנות השמונים, תוך כדי שרות מילואים בצאלים, פגשתי חיילי פלוגת שריון שאודי אדם היה המג"ד שלהם והם סיפרו לי שהוא נחשב אז לאחד הקצינים המצטיינים בחיל.

הם גם צפו לו עתיד מזהיר בצה"ל – ונראה שהם לא היו רחוקים מהאמת.

אוסיף גם שלאודי יש אחות הבוגרת ממנו בחמש שנים (עד כמה שזכור לי), אורנה לב (אדם) שמה.

עובדה שלא ידעתי בזמנו ונודעה לי רק לפני שנים ספורות, היא, שקותי אדם היה גם דודו של עומר קביליו, בן מחזור וחבר טוב שלי (וגם חבר קבוצה זו), פועל יוצא של כך שזהבה אדם ז"ל, רעיית קותי, הייתה אחותה הצעירה של אהובה קביליו ז"ל, אימו של עומר יבדל"א.

שתי האחיות, שרוב חייהן התגוררו בצהלה, זו בקרבת זו, גם הלכו לעולמן בסמיכות זמנים קרובה מאד בחורף אשתקד.

אני זוכר, אך היה זה אתמול, את לווייתו רבת המשתתפים של קותי אדם, בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, בצהריי אותו יום ששי, כיממה לאחר נפילתו. ללוויה הגיעו אלפי אנשים, כולל הצמרת האזרחית והצבאית של המדינה, למרות שקרבות "מבצע שלום הגליל" (כפי שעדיין נקרא אז), היו אז עוד בעיצומם.

על קברו הטרי והרענן, נשא לו הספד קורע לב, בקול שבור ומרוסק, מפקדו בעבר הרחוק וחברו הטוב, האלוף (מיל') רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל, כאשר לשמע דבריו המרגשים והחודרים רבים מהנוכחים אף הזילו דמעה.