לא סתם מציינת תנועת "בני עקיבא" מדי שנה בי"א באדר (יום העלייה לתל חי) את "יום ביריה" בנסיעה למצודת ביריה של תלמידי כיתות ח' מסניפי בני עקיבא בכול רחבי הארץ. ה"עליה לביריה" הייתה בלי ספק אחד האירועים המכוננים בתולדות התנועה הדתית ציונית בתקופה שקדמה להקמת המדינה, ומהווה ציון דרך במאבק על הקמת המדינה, לא רק לבני עקיבא אלא לכולנו.

יש המון סיפורי גבורה שקשורים למאבק לעצמאות, ורבים מהם נקשרים בתולדות שכונת צהלה מיום יסודה. זה סיפורו של אל"מ יהודה (בלום) ניצן, שהיה באותם ימים רחוקים מפקד המחלקה הדתית של הפלמ"ח עליה הוטל להקים את "מצפה ביריה", בינואר 1945 כדי להפגין בעלות יהודית על קרקע שהערבים ראו גם כשלהם. על תחילת המשימה שתהפוך למכוננת בתולדות תנועת בני עקיבא סיפר בראיון שנערך אתו:
"יום אחד בשנת 1945 קרא לי מפקד הפלמ"ח יצחק שדה והודיע לי שיש משימה מיוחדת עבור המחלקה שלנו. המשימה הייתה הקמת היאחזות צפונית לצפת, בנקודת גובה 909, שנקראת "ביריה" הוא שאל אם אנחנו מוכנים ללכת למשימה הזאת. תשובתי, כפי שענו בדרך כלל בפלמ"ח, הייתה "הזקן רק ייתן פקודה ואנחנו נבצע".

"הזקן" נתן את הפקודה, ויהודה בלום לקח את המחלקה הדתית הראשונה של הפלמ"ח להקמת נקודה צבאית, שומרת מסורת, בפסגת הר לא רחוק מהעיר צפת. המצודה שהקימו נבנתה מאבני המקום, וחומה מרובעת הקיפה אותה. בשתי פינות החומה היו מגדלי תצפית וירי. במצודה עצמה היו חדרי מגורים, מטבח, חדר אוכל, שירותים ומחסנים. המקום יועד להפוך ליישוב של חיילים יהודים משוחררי הצבא הבריטי, והיו לה כמה תפקידים בטחונים – איסוף נתונים ומיפוי כפרים ערבים באזור, סיורים מוקדמים ביעדים אפשריים - גשרים, פסי רכבת, מחנות צבא, והברחת יהודים מסוריה לארץ תחת אפם של הבריטים.

חברי המחלקה של בלום שמרו על אורח חיים דתי, ולפרנסתם הועסקו בעבודות ייעור מטעם הקרן הקיימת. ב-6 בפברואר 1946 השתתפו כמה מבני המחלקה במתקפה על משטרת הר כנען. בעקבות המתקפה הוטמן נשק רב בסליק בביריה, ולאחר מתקפה נוספת שביצע הפלמ"ח על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען, החליטו הבריטים שמספיק, וערכו חיפוש מקיף במצודה וסביבותיה.

יהודה בלום, מפקדה של מצודת ביריה. הגיע לארץ ישראל רק 11 שנים לפני כן, על סף היותו בר מצווה נמלטה משפחתו מגרמניה הנאצית בעור שיניה. אביו, ד"ר אוטו בלום היה רופא מוכר בארצו הקודמת, מצא חצי משרה בקופ"ח ולהשלמת פרנסתו הקים בביתו החדש בחיפה קליניקה קטנה. גם אחיו ואחותו הגדולים של יהודה יצאו לעבוד בכדי לסייע בפרנסת המשפחה, רק הוא, הצעיר, המשיך ללמוד. בהמשך, בעצה אחת של שתי המשפחות, עבר לתל אביב והתגורר בבית משפחת ברט, שהיו לו כמשפחה מאמצת. שם גם הצטרף לשורות תנועת הנוער "בני עקיבא". לימים התמנה לראש שבט התנועה בתל אביב. ב 1942, כשהוא בן 20, שלחה אותו ההגנה לקורס מכי"ם, ולאחר שסיימו בהצלחה צורף לגרעין הראשון של המחלקה הדתית בגן יבנה, שהועבר בהמשך למשק הפועלות בעיינות. המחלקה החדשה שילבה בסדר יומה עבודה במשק ואימונים צבאיים, תוך שמירה על אורח חיים דתי. שנתיים לאחר שהתגייס להגנה השלים יהודה בלום גם קורס מ"מים והתמנה למפקד המחלקה הדתית של הפלמ"ח.

שנה וקצת פיקד יהודה בלום על ביריה לפני שהגיעו הכוחות הבריטים למצודה. בפברואר 1946, במסגרת החיפוש שערכו התגלה מחסן נשק לא מהמצודה, וסליק נוסף במחצבה הסמוכה. כמו כן הצליחו הבריטים לשים יד על מסמכים של ההגנה שהיו במצודה. כול 24 חברי ביריה נאסרו, והואשמו בהחזקת נשק לא חוקית. שלושה חודשים הוחזקו בכלא עכו לפני תחילת משפטם, משפט שעורר עניין רב ביישוב היהודי שכן בפעם הראשונה הובא ישוב שלם למשפט. בתום העדויות ביקש הסניגור לשמוע את הצהרת הנאשמים. יהודה בלום, מפקד המחלקה, קם על רגליו ונשא בשמו ובשם חבריו את ההצהרה שהפכה לנכס צאן ברזל במאבק לעצמאות ישראל וכך אמר:

מצודת ביריה אוישה בנוטרים יהודים, ולאחר מכן נפרסה בה יחידה של הצבא הבריטי.
ההגנה החליטה לא להחריש על תקדים של הורדת יישוב עברי, ולהעלות יישוב חדש בצמוד למצודה. במקום העלייה המסורתית לתל חי בי"א באדר עלו כ-3.000 נערים מיישובי הסביבה בליל גשם לגבעה סמוכה, גדרו את המקום, נטו בו אוהלים וכינו את המקום "ביריה ב'.

הצבא הבריטי נכנס לפעולה ותוך שימוש בטנקים ובשריוניות גירש אותם מהמקום. עוד באותו הלילה (הלילה שבין 14-15 במרץ) עלו מאות אנשים מצפת וראש פינה למקום והקימו את "ביריה ג'".

בעקבות מאבק זה פינו הבריטים את המצודה והתירו מגורי עשרים מתיישבים בביריה. ההנחה היא שעוצמת המאבק של היישוב המאורגן על ביריה גרמה לבריטים להבין שלא מדובר בנקודה צבאית, אלא ביישוב סביבו יתלכד כל היישוב, ולכן נסוגו מהפקעת המקום.

ההכרזה הדרמטית של יהודה ניצן במשפט ביריה הפכה אותו גיבור, אך לא מנעה את הרשעתם של חברי קבוצתו בכול סעיפי האישום.

פסק הדין – שני חברים נידונו לשנת מאסר, שניים לשנתיים, ולכול השאר, כולל יהודה בלום לארבע שנות מאסר. בדצמבר 1946 הועברו אסירי ביריה לבית הסוהר בירושלים.
את שחרורם, שנה ורבע בלבד אחר כך, הם היו חייבים ליום הולדתו של המלך ג'ורג' ה 6 בו חנן אסירים רבים, ובתוכם אסירי ביריה. לאחר שחרורו, ב1947, מונה יהודה למזכיר מטה הפלמ"ח וקיבל את הכינוי המחתרתי "זכרוני".

אוטו בלום, אביו של יהודה היה בוגר לימודי רפואה באוניברסיטת היידלברג המפורסמת, ובהמשך גויס כרופא קרבי בצבא הפרוסי. עבור שירותו זה זכה בצלב הברזל, עיטור גבוה במיוחד, אך הזוועות אליהם נחשף בשדות הקרב הביאו אותו לעשות מהפך בחייו, ועם תום המלחמה הפך יהודי מאמין, והחליט להקים משפחה ולחנך את ילדיו על פי מסורת ישראל. הבית שהקים היה בית יהודי דתי וציוני. הציונות גם הביאה לאוטו את אהבת חייו, קלרה, אותה הכיר כששניהם שימשו כצירים בקונגרס היהודי בבאזל.

שנות חייו הראשונות של יהודה, בהם, (אז עדיין ארנסט) במנהיים שבגרמניה, על גדות נהר הריין, היו שנים מאושרות הוא היה ילד מוזיקלי, והפליא לנגן בכינור. כול זאת הסתיים עם עלות הנאצים לשלטון ותחילתן של התופעות האנטישמיות בגרמניה. יהודה זוכר תהלוכות והתכנסויות בכיכר העיר, שהייתה מול ביתם, והתעללויות בו ובאחיו בבית הספר בו למדו. התחושה שיש למהר ולעזוב התגברה. כשהיה יהודה כבן מצווה נעצר אביו על ידי הגסטאפו. אמו אלזה הצליחה להביא לשחרורו בזכות אותו עיטור צלב הברזל בו עוטר, ומיד אחר כך פתחה המשפחה בהכנות פרקטיות לעלייה לארץ ישראל. ראשונים יצאו האב אוטו והאח הגדול רפאל, כמה שבועות אחר כך הצטרפו אליהם במסע באנייה האם אלזה ושני ילדיה יהודה וחנה, וסבתא רוזה. בסוף שנת 1935 נחתה המשפחה והגיעה לפלסטינה. 

המשפחה התמקמה בחיפה. אוטו בלום, הרופא הצבאי, שב לטפל באנשים, בחצי משרה, בקופ"ח ובקליניקה פרטית שהקים בביתו. אלזה בלום, דוברת הגרמנית מבית, החלה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי הדין של ד"ר אהרון ברט, וכשעברה משפחת ברט, לתל אביב, לרגל מינויו של ד"ר אהרון ברט כיו"ר בנק אנגלו פלסטינה, הוחלט על ידי שתי המשפחות שיהודה הצעיר יעבור לגור אצל משפחת ברט, וישלים את לימודיו בעזרת מורים פרטיים לשם קבלת תעודות מוכרות על ידי הממשל הבריטי. יהודה הפך ל"בן המאומץ" של משפחת ברט ואח לילדי המשפחה. אצל משפחת ברט גם דבק בו הכינוי "פוצל" (שפרושו קטנצ'יק) בידי אחיו ו"חניך ביתי" בפי ד"ר ברט.

בשנת 1942, שבע שנים בלבד אחר שעלה לארץ, התמנה יהודה לראש שבט תנועת "בני עקיבא" (במקביל להעסקתו כנער שליח בבנק "אנגלו פלסטינה). בן 20 היה כשיצא לקורס מ"כים של ההגנה, ולאחר שסיים אותו צורף לגרעין הראשון של המחלקה הדתית בפלמ"ח שהתמקם במשק הפועלות "עיינות" שם הכיר יהודה את האישה שתלווה אותו מעתה ועד מותו.

קלרה, שנולדה בתורכיה ועלתה לישראל במסגרת עליית הנוער בשנת 1943. היא הגיעה למשק עיינות, שם פגשה לראשונה את יהודה, חבר המחלקה הדתית שהתמקמה במקום, וסייעה במקביל לאימוניהם הצבאיים, בקליטת עולים חדשים. על פי הסיפור, יהודה סייע לקלרה להוריד את מזוודתה, ומאז לא נפרדו דרכיהם. 

שנתיים אחר כך, לאחר שהשלים קורס מ"מים מונה יהודה למפקד המחלקה הדתית ושנה אחר, ב 1945 יצא להקים את ביריה בפקודת הזקן, והיה מפקדה של המצודה עד 1946 בה נעצר, עם כול שאר חברי הקבוצה שהקימה את המצודה.

ב 1959, לאחר שמילא שנתיים בתפקיד ממלא מקום ראש אכ"א, מונה סא"ל יהודה ניצן ליו"ר הועדה לקניית המחשב הראשון של צה"ל. אחר ביקור בארה"ב ובאנגליה המליצה הועדה על מחשב מתוצרת "פילקו 211" שהיה מחשב רב עוצמה במונחי הימים ההם, והכיל זיכרון בגודל 16K.. בעקבות רכישת המחשב הוקמה יחידת ממר"ם, יחידת המחשב הראשונה שנוסדה בצה"ל, ובראשה עמד תושב אחר של שכונת צהלה – מרדכי קיקיון שהיה אזרח (ובעלה של רבקה קיקיון, המחנכת של רבים מילדי השכונה).

בשלוש השנים הבאות שימש יהודה כיועץ כספי של הרמטכ"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון. בתקופה זו היה יהודה כפוף לשכן מצהלה, הרמטכ"ל צבי צור, משך כול תקופת כהונתו, ואחריו לעוד שכן מהשכונה – הרמטכ"ל יצחק רבין בתחילת כהונתו. ב 1964 סיים יהודה את שירותו בצה"ל, אך עם תום מלחמת ששת הימים ב 1967 גויס שוב, לתפקיד ממונה עם תאום נושאים אזרחים בשטחים.

את שנת 1946 עשה יהודה עם חברי ביריה בכלא האנגלי. ביוני 1947 זכו בחנינה לרגל יום הולדתו של המלך ג'ורג' ה 6. לאחר השחרור מונה יהודה למזכיר מטה הפלמ"ח ובתקופת המאבק השתתף בשלל מבצעים שכללו סיורים מבצעיים בכפרים ערביים  ומחנות הלגיון בגליל, ההתקפה על משטרת כנען, והעלאת עולים בלתי לגאליים. 

בעת מאסרו של יהודה הקפידה קלרה לבקרו שם באופן קבוע, ואף שימשה כבלדרית להעברת מידע מהפלמ"ח אל חברי הקבוצה האסורים. עם שחרורו של יהודה נישאו השניים באוקטובר של שנת 1947. חמישים ושמונה שנים היו השניים נשואים זה לזו באהבה גדולה.

עם הקמת צה"ל מונה סרן יהודה בלום (שהפך ניצן) לקצין השלישות של חטיבת גולני, ומשם המשיך לטפס בסולם הדרגות והתפקידים. עד שנת 1955 הספיק לשמש כראש ענף כוח אדם במטכ"ל ולאחר מכן כראש מחלקת ארגון במטכ"ל. יהודה לא הסתפק בכך, ויצא ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד בארה"ב. שנתיים אחר כך קיבל את התואר מוסמך למנהל עסקים.

ב- 1964, אחרי 27 שנים של שירות ופיתוח הכוח המגן והלוחם של המדינה סיים יהודה ניצן את הפרק הצבאי בחייו, והוא בן 41. כאזרח הצטרף לאלוף חיים הרצוג בתפקיד סמנכ"ל חברת השקעות חדשה בשם "רסקו" שנוסדה על ידי המיליונר היהודי בריטי סר אייזק וולפסון שהחליט להשקיע בישראל וייסד את החברה. החברה השקיעה בקשת רחבה של חברות – אלקטרה, תדיראן, מפעלי טקסטיל קיסריה ועוד. הידע של יהודה תועל במרץ לאפיקים חדשים.

בשנת 1969 פנה שר האוצר דאז, פנחס ספיר וביקש מיהודה לקבל על עצמו את משימת איחוד הבנקים "הפועל המזרחי" ו "בנק המזרחי" לבנק המזרחי המאוחד, אותו ניהל עד שנת 1971.
אחר השירות המוצלח לפנחס ספיר נחטף יהודה לעבודה עם טייקון נוסף, - אברהם שפירא, שמינה אותו להיות למנכ"ל משותף בקונצרן שהקים "מפעלי טקסטיל קיסריה – גלנויט בע"מ" והיה זה מקום העבודה של יהודה משך עשרים השנים הבאות.

במהלך עבודתו ליווה יהודה הקמת מפעלים חדשים ברחבי הארץ: בנצרת הוקם מפעל לפרוות סינטטיות, בקריית גת מפעל לייצור שטיחים מקיר לקיר, ובאור עקיבא הורחב המפעל המרכזי לאריגת שטיחים בטכנולוגיות מתקדמות. 
 

בין השנים 1967 – 1970 התגייס יהודה בהתנדבות לעמוד בראש ארגון גמלאי צה"ל כדי לסייע להם במעבר לחיי אזרחות. ניסיונו העשיר והיכרותו עם תנאי השירות בצה"ל סייעו לו רבות למלא תפקיד זה בהצלחה.

תוך כדי כך פעל יהודה רבות בהתנדבות גם כיו"ר ועדת מל"ח (משק לשעת חירום) משך 26 שנים עד שנת 1994, סייע בתבונתו ונסיונו לייצור נהלים ודרכי עבודה לשעת חירום במגזר האזרחי. בנוסף לכול אלו היה יהודה חבר מועצה וחבר ועדת הביקורת של בית הפלמ"ח ברמת אביב. הוא סייע וליווה את הקמת הבית, פעל לשיקום מצודת ביריה, וסייע לכול גורם שעסק במחקר תיעוד ולימוד פרקים חשובים אלה בתולדות מדינת ישראל. 

תרומתו הגדולה של יהודה לקהילת צהלה של פעם הייתה בלי ספק הקמת בית הכנסת עתירת יצחק בצהלה. כאדם מאמין ושומר מצוות פעל יהודה להקמת בית כנסת בשכונה ועל כך סיפר הוא, במכתב שנכתב בכתב ידו לבקשת ועד צהלה והכיל את כול תולדות בית הכנסת בצהלה. המכתב המקורי עדיין שמור אצל דיתי בתו, ואנו מביאים אותו כאן כלשונו.

מאת:
אל"מ (מיל') יהודה ניצן (בלום)
רחוב אבישי 8
צהלה, ת"א, 69938
טל 03-6471059
 
לכבוד:
ברכה לביא
צהלה
לברכה שלום רב,
לפני זמן מה ביקשת ממני שאכתוב כמה שורות על ביה'כ בצהלה כדי שיהיה חלק מחומר שאת מתכננת לערוך על תולדות צהלה.
רפ' הנני ממציא לך מאמר קצר כמבוקש ואני מקווה שזה עונה על המטרה שאת הצבת בנדון.
בברכה
יהודה ניצן.

בית הכנסת בצהלה
מאת יהודה ניצן (בלום)

 

בשנים 1951, 1952 הגענו ראשוני המשתכנים בשיכון צבא הקבע בצהלה. במקום לא היה בית כנסת, והתושבים שהיו מעוניינים בקיום תפילות בשכונה התארגנו וחפשו מקום בו ניתן לערוך תפילות. בהתחלה נמצא מקום בגן ילדים ברחוב השושנים, אח'כ הקצו לנו כיתת לימוד בבית הספר ויותר מאוחר הפנו אותנו לכיתת לימוד של בית הספר שהייתה ממוקמת במרכז המסחרי (חנות לצרכי משרד כיום). ידענו כי כול אלו היו פתרונות ארעיים, ועל כן הקמנו ועד להקמת בית כנסת בצהלה, על דעת ועד השכונה. בוועד זה היו חברים:

סא"ל הרב ד"ר דוד כהנא  - יו"ר
האלוף חיים הרצוג
אל"מ יהודה ניצן
סא"ל יעקב מרקוביץ'
סא"ל בן ציון שני
ד"ר בורנשטיין
מר פריזנט
מר יעקב ברנדשטיין

מאז משרת בית הכנסת את כול תושבי צהלה והשכונות הגובלות עמה. בית הכנסת מקיים תפילות שחרית, מנחה, ומעריב בכול השבתות וחגי ישראל, וכן מקיים בית הכנסת שמחות מצווה, בר מצוות, חתונות, בריתות, וכו'. וכן פעם בשנה, בתאום עם בית הספר בצהלה טקס "בנות מצווה" לתלמידות המגיעות למצוות באותה שנה.

בית הכנסת מכיל כ 180 מקומות ישיבה לגברים וכ 100 מקומות לנשים (בעזרת נשים שבקומה ב') כן קיים בו חדר לימוד עם ספרי לימוד קדש, מקלט, שירותים וגינה. בית הכנסת רשום כעמותה והוא מתנהל בבקרת רואה חשבון על פי כול הכללים המקובלים. הוא מכסה את הוצאות ההחזקה מתוך תרומות שהוא מקבל, וממכירת מקומות ישיבה פעם אחת בשנה לקראת החגים של ראש השנה ויום הכיפורים.

בית כנסת עוצב בצורה מיוחדת, מתאימה, כולל ארון קדש עם פרוכות שונות, חלונות עם ציורי שבטי ישראל, מנורת נר-תמיד, מנורת חנוכה, וכו'. ולוח זיכרון לחללי צה"ל תושבי צהלה, והוא משתדל למלא את התפקיד של "מקדש מעט" בתוך שכונת צהלה.

יהודה ניצן

צהלה, 3.8.98

דברים לזכרו

"לראשונה שמעתי על יהודה לפני שישים שנה, כאשר היה מפקד המחלקה הדתית בפלמ"ח המחלקה שהתארגנה בקיבוץ עיינות ועברה לביריה כדי להחיותה, לקיים נקודת הגנה, ולסייע למעפילים שהגיעו דרך סוריה ארצה. המחלקה התפרסמה בעקבות השתלטות הצבא הבריטי על ביריה בשל גילוי מחסן נשק במקום. מאסרם של יהודה ואנשי המחלקה – 24 במספר – חולל סערה גדולה ביישוב. האסירים הועברו לכלא עכו. הייתי אז מפקד פלוגות הנוער הדתי בגוש דן, וקבלנו בהתלהבות את ההחלטה לעלות לביריה כדי להחזירה לידינו. ואכן בי"א באדר תש"ו (1946) עלינו עם שחר צועדים במעלה ההר אל עבר ביריה כדי להתמודד עם הצבא הבריטי שהחזיק במצודה. לא הצלחנו להכנס לביריה כיוון שנעצרנו על ידי הצבא והמשטרה, אך יהודה ואנשיו, אנשי הפלמ"ח נחרטו בלבנו כסמל ודוגמא לציונות לוחמת ומגשימה.

אירוע שני שעורר סערה והתרגשות בישוב היה משפטם של אסירי ביריה ונאומו המרגש של יהודה במהלך המשפט, - נאום נרגש, ציוני ואמיץ שריגש את עם ישראל ושבה את לבנו.

לימים, כשהוקמה שכונת צהלה הכרתי את יהודה בעת הפעילויות שלנו להקמת בית הכנסת והפעלתו. יהודה היה בין המייסדים, ובמשך כול השנים ראינו בו אדם מסור, שקול, ישר דרך, הגיוני, חכם, צנוע, ובעל כושר מנהיגות טבעי. הוא ביצע את כול פעולותיו בצנעה, ותמיד עם מבט לעתיד. המטרה הייתה להבטיח את קיומו של בית הכנסת כדי שישמש את כול תושבי השכונה כמקדש מעט.

בדברי הברכה שנהג לברך כל נער בשכונתנו שהגיע למצוות ועלה לתורה הוא שבה את לבו ואת לבנו.
יהודה היה חדור אמונה בעם ישראל ובעתידה של המדינה. מתפללי בית הכנסת חבים לו תודה והוקרה, וזכרו יהיה שמור עימנו כמו שנאמר:

"צדיקים במיתתם קרויים חיים"

יהא זכרו ברוך.

יעקב מרקוביץ
(ממייסדי בית הכנסת והחזן המיתולוגי שלה)


מילים אחרונות של יהודה ניצן:
"אני מודה לאל יתברך על שזיכני בחיים טובים ולא הביא עלי כול מחלה קשה, כול פגע רע וכול צרה שהיא, ונתן לי להשתתף בבניין ארצנו הקדושה ובמלחמה להקמת מדינת ישראל, וזיכני לראות מדינה זו משגשת והולכת ומתפתחת.

אני כותב שורות אילו זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל כי הרגשתי היא כי סיימתי פרק בחיי ומתחיל (כהגדרת משה דיין) ב"חיים השניים". אין ספק כי החיים הראשונים, השרות במערכות הביטחון במשך 22 שנים, היו הפרק היפה בחיי, בו יכולתי לשרת את צרכי האומה בדרך הטובה ביותר, כאשר כבוד ופיצוי נאות ניתן בצד שרות זה.
אין דבר יפה יותר מאשר לעבוד למען עניין שהוא חיוני לעם ולמדינה, ומה חיוני יותר מאשר עצם ההגנה על מדינת היהודים העצמאית והשמירה עליה....
ולבסוף, אם חלילה פגעתי פעם במישהו, בקשו סליחה ומחילה ממנו. כול ימי חיי השתדלתי לחיות בשלום ובאחווה עם כול קרובי, ידידי ועם אלה שבאתי איתם במגע בתוקף תפקידי ועבודתי, וה' יתברך ויעזור לכם כשם שעזר לי ותודה לאל יתברך על הכול."

יהודה ניצן (בלום) 1964
(מתוך צוואתו הראשונה של יהודה, שנכתבה בשנת 1964)