הוריו של שלמה, מנחם ודבורה גילוץ, היו מ- 66 מייסדי תל אביב. בית גילוץ ב"אחוזת בית" עמד ברחוב אחד העם בסמוך ל"גימנסיה העברית הרצליה". כבר בהיותו בן 3 היה עצמאי, ושוטט לבדו בין רחוב אחד העם לרחוב נווה שלום ביפו. ילד סקרן, עקשן ואמיץ, שיודע לעמוד על דעתו. בתמונות בר המצווה שלו נראה נער חסון, בוטח בעצמו, נשען קלות על רהיט, לבוש בגדי חמודות בחליפה ומכנסיים תואמים.
בהיותו בן 17 התנדב שלמה להגנה לתפקיד "מקשר", לאחר שנשבע לא לספר להוריו, ונרתם להילחם למען ארצו. בסיום לימודיו בגימנסיה הרצליה, הלך לעבוד בפרדסים, ובשנת 1930 נסע ללונדון ללמוד הנדסת מכונות.
ילדותה של רות - ה"ליידי החברמנית"
אמה של רות, צירל לבית וולקובסקי, עזבה את וילנה בגיל צעיר והיגרה לאנגליה. אביה של רות, אלכסנדר טסל, נולד באודסה, וכמו צירל היגר אף הוא בצעירותו לאנגליה. השניים נפגשו בלונדון, נישאו ובנו את ביתם ברחוב קווקס, ובו נולדו שלושת ילדיהם: סאני, רות ונעמי. צירל ואלכסנדר נפרדו כשרות היתה ילדה. כל חייה שמרה רות על קשר הדוק וחם עם שני אחיה. עם נעמי שגרה בארה"ב היתה נפגשת כל שנה במשך חודש ימים, ועם סאני, שגר אף הוא בשכונת צהלה, בה קבעו גם הגילוצים את ביתם - נפגשה לעיתים תכופות. סיפור משפחתו של סאני טסל שנן מופיע באתר זה. (ראה "משפחת שנן - צהלה של פעם").
רות גדלה בבית תרבותי ופתוח. אמה היתה חסרת השכלה אך אוטודידקטית, וחשוב היה לה שילדיה יקבלו חינוך טוב. לכן רות נשלחה ללמוד בבית ספר אנגלי שמרני. הצטיינותה בספורט הפכה אותה לקפטנית נבחרת הספורט של בית ספרה.
רות ואחיה סאני
רות הקפטנית של נבחרת הספורט
בית אמה, צירל טסל, היה בית חם וציוני, ונערכו בו ארוחות ערב לסטודנטים ארצישראלים. כך הפך הבית למקום מפגש לישראלים ששהו באותו זמן בלונדון וחיפשו פינה חמה. כך גם הוזמן שלמה הצעיר, שהיה אז סטודנט ללימודי הנדסה, וכך הוכנה הקרקע למפגש של רות ושלמה. תחילה, ראתה בו רות עוד אחד "מהארצישראלים" הפוקדים את ביתה, ולא העלתה בדעתה שלימים תהיה אם לילדיהם, גידי והראל.
לאחר סיום בית ספר התיכון, החלה ללמוד בסמינר למורות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ועקב ההפצצות הקשות על לונדון היא פונתה אל מחוץ ללונדון, שם סיימה את לימודיה בהתכתבות עד לקבלת התואר. עם סיום לימודיה שבה ללונדון המופצצת על מנת ללמד בבתי הספר בהם גויסו המורים לצבא.
רות בצעירותה בקולג
שלמה בממלכה המאוחדת
שלמה התקשה להסתדר בלונדון. הוא חלה בדלקת ריאות וחזר לארץ-ישראל. שנתיים לאחר מכן, ב- 1932, שב ללונדון בכוחות מחודשים ללימודי הנדסה אזרחית, והפעם נקלט היטב. בצד הלימודים, מתוך ראיית העתיד והצורך לרכוש ניסיון צבאי, השתתף בקורס הכשרת מפקדים של סטודנטים אנגליים, וכך נוצרה הזיקה בין שלמה הצבר הישראלי לבין דוקטרינות חשיבה צבאית בריטיות, שתרמו להתפתחותו המקצועית, לניסיונו הצבאי, ובהמשך, לקריירה האזרחית שלו בשובו לארץ ישראל.
ב- 1936 סיים שלמה את לימודי ההנדסה האזרחית בלונדון, והחל לעבוד בחברת הנדסה בתכנון מנחתים. עקב ההתקפות הבלתי פוסקות של חיל האוויר הגרמני על שדות התעופה והצורך בשיפוצם – הפך מקצוע זה למבוקש ביותר. שלמה תכנן לצבור ניסיון בעבודתו ולשוב לארץ מולדתו, אך מלחמת העולם השניה עיכבה את שובו הביתה לארצו. ההשתהות של שלמה באנגליה וחזרתה של רות ללונדון הכשירו את הקרקע להעמקת הקשר הרומנטי ביניהם. יחד עברו את הבליץ בלונדון.
כך תאר שלמה את חוויותיהם: "היו אז הפצצות כבדות מאד על לונדון. אנחנו טיילנו בערבים, וכשהתחילו ההפצצות אמרתי לרותי בואי נכנס לאחד הבתים ונסתתר. אבל רות לא הסכימה. אנחנו רצים הביתה אמרה, וזה היה ממש אבסורד. הפצצות נופלות מסביבנו ואנחנו רצים כמו מטורפים. אבל כשרותי רוצה משהו, שום דבר לא עוזר, ואנחנו רצנו".
תחת הבליץ הגרמני על לונדון מבקש שלמה את ידה של רות בתנאי שתשוב עימו לארץ ישראל. רותי התלבטה, אמה התנגדה לנישואין ושאלה את רות אם אין מספיק יהודים אנגלים בסביבה. היא ובתה השניה נעמי, חששו מאד מהפרידה, ועוד לנסוע לפלשתינה?
למרות ההתנגדויות, ב-1942 חוגג הזוג חתונה צנועה בלונדון.
שנתיים אחר כך, בעיצומה של המלחמה, נולד בנם הבכור גדעון.
שלמה המהנדס בעבודה
הראל
גידי ורות
מלחמת העצמאות
בספטמבר 1945 מייד עם סיום מלחמת העולם השניה, הגיעו רות (25), שלמה (33) וגידי בן השנה באוניה לאלכסנדריה, ומשם ברכבת לתל אביב. כמה מוזר היה להם לראות את ה"כלניות" (החיילים הבריטים), שבאנגליה נחשבו לגיבורי המלחמה, ובארץ ישראל הפכו לצרינו.
שלמה נקלט כמהנדס העיר חדרה, ובד בבד ניסה לעזור לאביו, מנחם גילוץ, להקים עיר עברית חדשה בעזה. במקביל לכך, שלמה הכין תוכנית ראשונית של העיר אשדוד שאביו הציג לממונה הבריטי. בתשובה נאמר מנחם שאם יוכיח שיש בידיו המשאבים הדרושים לכך, אזי יקבל אישור לבנות עיר עברית חדשה. בינתיים עזבו הבריטים את הארץ בטרם הבשיל התהליך, ומישהו אחר גזר את הסרט של פתיחת העיר אשדוד.
לקראת מלחמת השחרור, הגיעה משלחת של חיל האוויר לחדרה, במטרה לאתר מנחת עבור מטוסי תובלה שהיו אמורים להביא ציוד לארץ. הם ביקשו ממהנדס העיר, דהיינו שלמה, להראות להם את האזור. מהר מאד הבינו שנתקלו במהנדס עם ניסיון רב בבניית מנחתים אשר רכש בזמן מלחמת העולם השניה באנגליה. ואכן, חיפשו אתונות ומצאו מלוכה. שלמה גויס לחיל האוויר בדרגת "ראש טייסת", פיתח את המחלקה לבינוי שדות התעופה, ושימש כקצין הבינוי הראשון של ח"א. הוטל עליו לסרוק את כל המנחתים הידועים בארץ ולהעריך את כשירותם. בתפקידו זה נסע וטס לכל המנחתים בארץ, דווח על מצבם הטכני, חיווה את דעתו, והמליץ על השימוש שניתן לעשות בהם.
תעודת שחרור משרות סדיר
רשימת מנחתים של שלמה
מנחת עמק המצלבה שתכנן ובנה שלמה
איור מטוס נוחת בעמק המצלבה
עמק המצלבה
על חלקו בהכשרת המנחת בעמק המצלבה ב-1948, בזמן שירושלים היתה במצור - ערך בנו הראל דף בוויקיפדיה הנושא את השם "מנחת עמק המצלבה". מספר הראל: "הסיפור הזה הוא מאבני היסוד של "מורשת הקרב" בבית שלנו. החלק הפיקנטי שאבא חזר עליו שוב ושוב היה המפגש עם שאלתיאל - מפקד ירושלים דאז, ששאל מי הגאון שהכשיר את המנחת. אבא ענה "הוא עומד לפניך". באגדה המיתולוגית מספר אבא שבתגובה הסיר שאלתיאל את סמל ירושלים מכובעו ונתן לו אותו.
הראל, הבן הצעיר, נולד חודש לאחר הכרזת העצמאות בעיבורה של מלחמת השחרור ונקרא ע"ש חטיבת הראל. ביום שבו אמור היה לעבור את טקס ברית המילה, היה שלמה אביו באותה עת בחיפה, ולא יכול היה להגיע לתל אביב בשל מחסומים שהבריטים עדיין הפעילו בדרכים. לבסוף הגיע כשהוא מוסתר במושב האחורי של רכב שיהושע אחיו נהג בו כשהוא לבוש במדי חיל האוויר המלכותי. כך עברו את המחסומים עד הגיעם לתל אביב.
אות חיל האויר
ימי צהלה הראשונים. בריכת המים
משפחת גילוץ ליד האנדרטה למייסדי תל אביב
שלמה שהיה שייך למטה חיל האוויר, מונה יחד עם שני קצינים נוספים לוועדת חקירה של "המצב בשדה דב", שהיה שדה מרכזי באותה תקופה. הדו"ח המדהים שהופק, ומהווה חפירה ארכיאולוגית של תולדות חיל האוויר באותה תקופה - מצוי במרשתת.
מסיבת פורים בצהלה
ימי צהלה הראשונים
איתרע מזלה של משפחת גילוץ, וביתה שכן בסמוך לשדות הצפוניים של צהלה. השדות הללו שימשו מגרש משחקים טבעי ורב הרפתקאות לילדי צהלה, ובמיוחד בריכות המים המגודרות שנשאו בחובם סודות כמוסים.
בשכונה הצעירה התפתחו תהליכים של התגבשות חברתית. בשנת 1955, שלמה ורות תרמו את ביתם למסיבת פורים גדולה.. המהומה היתה רבה. בקבוקי שתיה עם קרח מילאו את האמבטיה, והמון חברים מהשכונה, כולם מחופשים, מילאו את הבית והחצר. השמחה היתה רבה. בתמונות ניתן לזהות רבים ממייסדי צהלה שכבר מזמן אינם עימנו.
הגביע של משפחת גילוץ
לכבוד סיום העבודות של מגרשי הספורט בשכונה, הוחלט על קיום יום ספורט של צהלה, במסגרתו התקיים גם מרוץ שליחים משפחתי. נבחרת משפחת גילוץ כללה את שלמה (אז בן 46) שהעריך עצמו כספורטאי בזכות כישורי העבר שלו, רות, (38) שהיתה ספורטאית מלידה ומורה לספורט, גידי (14) האח הגדול שהיה תמיד ספורטאי מצטיין, והראל, ילד בן 10, שהנבחרת האליטיסטית לא תלתה בו, בלשון המעטה, תקוות רבות.
המרוץ התחיל.
גידי זינק ראשון, גמע את המרחק ביתרון משמעותי, והעביר את המקל לרות שהצליחה להגדיל מעט את הפער לטובת המשפחה. שלמה, דרוך כולו, עמד לזנק, אך חשש מכך שההישג הנפלא של המשפחה הספורטאית יתמוסס בגלל הזאטוט שבחבורה והאכזבה תהיה גדולה. שלמה עשה כמיטב יכולתו לשמור על הפער כשהמשפחה עדיין הובילה. הוא העביר את המקל לבנו הצעיר וזה זינק לדרך, נושא באחוריו הבוערים את כל הציפיות (והאכזבות) של המשפחה. הוא טס כמו שד וסיים ראשון. המשפחה זכתה בגביע, ושלמה אמר שהוא לא מאמין איך הקטן הזה רץ!
הגביע נמצא אצל הראל עד עצם היום הזה, ומציין את ניצחון הפרולטריון על פנתאון הספורטאים במשפחה.
המהנדס שלמה גילוץ
תמונה של משפחות גילוץ, טסל, שנן. למעלה משמאל לימין: סאני שנן, רוני שנן, רות שנן, רות גילוץ, שלמה גילוץ , עמי גילוץ. שורה אמצעית – מימין לשמאל: דבורה גילוץ, מנחם גילוץ, צירל טסל. שורה תחתונה מימין לשמאל: תמי גילוץ, נילי גילוץ, אפי גילוץ, מירה שנן, לילי טסל. כורעים מימין לשמאל: הראל גילוץ, חנן גילוץ.
תמונת בר מצווה הראל
הנדסה אזרחית
כששלמה בשטח כולם במתח
בדצמבר 1949 התבקש שלמה לעבור למינהל התכנון שבמשרד העבודה והבינוי, שהיה אז תחת משרד ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. שלמה שיצא לחופשה ללא תשלום מחיל האוויר - לא שב לחיל יותר. כשהופרד משרד העבודה ממשרד ראש הממשלה ומונה לו שר אחר, עזב את עבודתו והקים עסק עצמאי משלו. היתה זו "תקופת הזוהר" הכלכלית של שלמה. הוא העסיק שלושים עובדים, ובנה על גג הבית ברחוב השוק 4 - משרד מעץ, על חשבון מגרש המשחקים שעמד עד אז לרשות ילדיו. עבודתו התמקדה בבדיקת מבנים שהוגדרו כ"רכוש נטוש" עבור האפוטרופוס לנכסי נפקדים. הוא הגדיר מה ראוי למגורים ומה להריסה.
בית אריזה בתכנון שלמה
שלמה במשרד
שלמה גילוץ
רות ושלמה
חוכמת החיים של שלמה
שלמה היה מאד נדיב במתן עזרה כלכלית.
הוא עזר לילדיו ברכישת רכב, ברכישת הדירה הראשונה ואפילו בתמיכה חודשית.
הורים לא יודעים מה מהדברים שהם אומרים נקלט כמסר חינוכי.
להלן כמה חוקים לחיים שהעביר שלמה לילדיו. הראשון - להיות ישר כסרגל. לדוגמא: שלמה שימש כנציג של אגודת מהנדסים באנגליה, וכל מי שרצה להצטרף לאגודה זו צריך היה לעבור מבחן. זכור מקרה של נבחן שניסה לשחד את שלמה. אירוע זה גרם לו לסערת רגשות והוא העיף את אותו נבחן לכל הרוחות.
שלמה הירבה להשתמש במשפט "כשהחיים נותנים לך לימונים…עשה מהם לימונדה", וכאשר עוברים תקופות קשות בחיים, הציטוט הזה עדיין מעורר השראה.
והחשוב במסריו של שלמה גילוץ -"לתת ביד חמה".
שלמה המציא שם לתוארו, "מהנדיכל" (מהנדס ואדריכל) וכך חתם בכל מקום. עבודתו כללה את שלב התכנון ולאחר מכן את שלב הפיקוח על הבניה. שלמה היה ידוע בקשיחותו בפיקוח. קבלנים ניסו לחסוך בחומר בעבודות התשתית, אבל לא אצל שלמה, 10 ס"מ של חומר (כביש) זה 10 ס"מ ללא פשרות. מי שסיבן ונתן פחות, נאלץ להרוס ולהתחיל מחדש.
המבנים של בתי האריזה לפרי הדר היו בנויים מקונסטרוקציה מתכתית. לשם בנייתם, צריך היה לבצע הלחמה כפולה, מבפנים ומבחוץ. שלמה ביקש מידי פעם לעשות חור בדיקה כדי לראות את טיב ההלחמה, ואם ההלחמה לא היתה לשביעות רצונו, התהליך הותחל מחדש. לשיא האלתור הגיע כאשר עמד עם שתי רגליו על "שיניים" של מלגזה, זקוף וללא מורא, וביקש מהמפעיל להרים אותו לשיא הגובה (כשישה מטר) כדי שיוכל לראות את הגג של המבנה מלמעלה.
בשל עבודתו היומיומית בבתי האריזה, תמיד היו בביתו תפוזים בכמויות מסחריות, ומיץ תפוזים נשתה כמים. בצניעותו, שלמה העריך שהוא אחראי לתכנונם של כמחצית מבתי האריזה לפרי הדר שנבנו בשנות החמישים והשישים.
שלמה היה דעתן ובעל גישה פוליטית מוצקה. במקביל לעבודתו, נהג לשגר מכתבים לראשי המדינה ולאנשי ציבור, אותם שיתף בהבעת דעתו ובניסיונו האישי לגבי המתרחש בזירה הפוליטית. לעיתים אף תרגם מיוזמתו מאמרים מקצועיים בנושא הסכסוך היהודי-ערבי ושלח אותם לכל חברי הממשלה וחברי הכנסת על מנת לעדכנם. את אותה סידרת חינוך קיבלו ילדיו ונכדיו.
שלמה המשיך לעבוד עד שבריאותו הכריעה אותו בהגיעו לגבורות.
רות גילוץ בארץ ישראל
רות עלתה לארץ בגיל 25, וחיה בצילו של שלמה. מעבר לתחזוקת הבית, היא עזרה לשלמה באופן קבוע בעבודה המשרדית שלו.
רות היתה המורה הפרטית לאנגלית בצהלה. רבים מילדי צהלה זוכרים לטובה את שיעוריה, ומודעים לכך שאת מבחן הבגרות עברו רק בזכותה. הקנס שבני הבית שילמו על כך היה שבזמן השיעור צריך היה להיות שקט מוחלט בבית.
רות אהבה מאוד מוסיקה, ובבית הושמעה כל העת מוזיקה קלאסית. בשנים המוקדמות היו בבית ערמות של תקליטים במהירות 78, בהמשך הם התכווצו לקלטות מוקלטות ולבסוף לדיסקים. רות נהגה ללכת לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית בלעדי שלמה שכלל לא התעניין במוסיקה.
רות דרמטית
אי אפשר לתאר את רות מבלי להזכיר את הקשר הסימביוטי שהיה לה עם אחותה הצעירה ממנה נעמי. נעמי התחתנה ב- 1959 בארה"ב והעתיקה את מגוריה לשם. אומנם הן נפגשו אחת לשנה, פעם בצהלה ופעם בוושינגטון, אבל איזו פגישה היתה זו... התחברות קוסמית של שתי נפשות אבודות. הקשר שביניהן היה חזק יותר מכל קשר אחר. כשהיו בצוותא הן קראו דרור לרגשותיהן, השתובבו ועשו מעשי קונדס (הלא היה להם חינוך אנגלי, לא?).
אי אפשר היה להכניס מחט ביניהן. אכילת שוקולד ועוגות ומיני מאכלים אסורים (wicked) היו חלק מרכזי בחגיגה. לפתע, שתי הנשים דקות הגזרה חיפשו שוקולד בנרות. האירוע היה חזרה ברורה לילדות, ואולי פיצוי על ילדות קשה למדי. מחזה קורע לב היה הרגע בו הגיעה שעת הפרידה. נעמי ורות היו פורצות בבכי נישא ורם, עתיר דמעות ללא הפסק. הן קראו לזה "אלרגיה". הבכי פרץ כ-24 שעות טרם הפרידה והסתיים בדלפק "יוצאים" בלוד. כשהתבגרו, הן ידעו שבאחת הפעמים, עלולה זו להיות פרידתן האחרונה.
רות בהצגה
רות ונעמי אחותה יורדות על גלידה
החוג לדרמה
רות השתתפה במשך שנים רבות בחוג דרמטי בשפה האנגלית שהופיע מידי פעם בפני קהל אוהד. רות, עם החינוך האנגלי הקר והעצור, עלתה על הבמה ושם סופסוף יכלה להיות היא עצמה - אמיתית, משתוללת, צוחקת. באופן אבסורדי, הנה כי כן, רק על הבמה הרשתה לעצמה רות להיות חופשיה ואמיתית.
רות
רות ושלמה לנצח
אות ירושלים שהוענק לשלמה
שלמה הסבא תכנן ובנה שדות תעופה, ובנו ונכדו טייסים.
