חשיבותה של סטקיית הפיל בחיי האיזור בכלל ובחיי תושבי צהלה של אז, ובמיוחד הצעירים שבהם הייתה מכוננת, אך על מנת להבין עד כמה יש לפרוש שוב את המפה של אז, בימים ששכונת צהלה התחילה בביתן הג'ינג'יות לבית פרנקו, בפינת המצביאים צה"ל המוכרת כ"פינת הטרמפים", וכול מה שהיה מעברה, קרי הכביש הדו-מסלולי שהוביל אל החושך והתחבר בקצהו לדרך הרצליה, (זו שנקראת היום דרך משה סנה) היו כבר מחוץ לתחום השיטוט המותר לילדים ונוער, במיוחד בלילות. חצייתו הייתה מן קריאת תגר על גבולות עולם המותר, וכולם הסתכנו בה במוקדם או מאוחר.
כשהוקמה סטקית הפיל, מעט מעבר לצומת בה עבר קו הגבול של עולמנו, נוצר מקום חדש, מאחז מחוץ לשכונה קרוב מספיק כדי להגיע איליו רגלית ורחוק מספיק כדי להעביר בהליכה וחזרה ממנו את כול הערב.
הפיל נהיה למרכז החברתי החדש לכול החבורות ברדיוס של קילומטרים, וכולם עברו שם בתדירות גבוהה והתחככו זו בזו. מר משה אגסי הנכבד היה יושב במרפסת מעל הכניסה לסטקיה שלו עם מכנסיים קצרות וגופיית סבא, משגיח על הסדר בעייפות של גיבור שכבר ראה הכול, ואם קיימת מקבילה אנושית לסיפור "הענק וגנו" שהיה חביב עלי בילדותי הרי שזה היה הוא, מר משה אגסי הנכבד, המלך של סטקית הפיל במרפסת שלו, זו שבנה לעצמו במו ידיו.
לפני כמה שנים נסגרה המסעדה סופית, וכול שטחה, כולל המרפסת המיתולוגית ההיא הפכו חורבה משמימה.
בקרוב גם היא תעלם ותחתה ייבנה איזה מגדל רווי מגורים. זו דרכו של עולם, וכלום לא חסין משיני הזמן, אפילו סטקיות מיתולוגיות שעל שמן נקראו צמתים.
אז הנה גלעד מעט למקום האהוב מאז, והמון תודה לך ולמשפחתך עוזי אגסי על היותכם שם, בצד השני של גבולות עולמנו דאז.
