לכול אחד בצהלה היה שדה קרוב לבית שלא היה צריך לשאול רשות בכדי להגיע איליו, ושדות רחוקים ממש, שכול הגעה אליהם הייתה מעין מסע.
כזה היה גם המקום שקיבל את הכינוי "תחת הענק" על שום צורתו מרחוק – שני פלחי גבעה שנחרצו בגיא צר ביניהם.
אין לי מושג מי הגה את השם הציורי, אבל כשהכרתי אותו הוא כבר כונה כך בפי כול.
הוא היה המקום הכי גבוה בשדה, והגיא הצר שהפריד בין שני חלקיו היה מורכב מחמרה אדומה וסלעי כורכר שורטים. החמרה האדומה הייתה ידידותית ואפשרה לחפור מיני מערות רדודות בהן היינו עורכים את התכניות הנועזות של כיבוש צדו השני של תחת הענק, שנשלט באותו יום על ידי חבורה מרחוב שכן. היא גם שימשה לנו כתחמושת, ממנה היו מורכבים ה"גושים" שאותם היינו צולפים זה בזה.
אף פעם לא השתמשנו באבנים ממש, רק בגושים של חמרה שהיו מתפוררים במידה ופגעו בלי להותיר נזק. הקרבות התנהלו במרץ כול יום בשעות אחר הצהריים עד שקיעת החמה. אז היינו מותירים מאחור את שדה הקרב ושבים לשכונה, עמוסי אנדרנלין. תחת הענק נעלם כשבנו בגיא הצר שבין פלחיו את הכביש הרחב שהוביל מדרך הרצליה של אז עד רחוב דבורה הנביאה ברמת חייל.
