מי היה שלום צבי דווידוביץ?
בשנת 1934, עת שימש כרב הקהילה היהודית בקליבלנד, מחליט הרב שלום צבי דוודוביץ לעלות לארץ ישראל, שבאותם ימים היא מקום קטן, ולמשלח היד "רב" אין בו הרבה דרישה. הוא מסיר את כיפתו, ונרתם למצוא פרנסה למשפחתו ולהגשמת החזון הציוני. בין הכתרים הרבים שנקשרים בו הוא גם חתן פרס טשרניחובסקי עבור תרגומי כל כתבי שקספיר לעברית.
כך מתחיל דני מסנג, נכדו של הרב דווידוביץ, את הסיפור המופלא על סבו, איש שהיה בין האחראים לכתיבת מגילת העצמאות של ישראל, שהיה ממש בלב העשייה ברגעים ההירואים של הכרזת מדינת ישראל, וזו הזדמנות לטעום טעימה ראשונה ממשפחת מסנג, שגרה ברחוב אבנר מס 21.

 

סמואל בלום, הסבא רבא של דני וקארן אחותו, והסבא של אמם איב. הגיע לארצות הברית כבר בשנת 1882 כמהגר יהודי דתי מליטא, והביא איתו מומחיות והמצאות של ממש בתחום השיניים התותבות, נושא בו התמחה ונחשב לממציא ובעל פטנטים.
יובל שנים אחר כך, בשנת 1927 כשהוא כבר בן 67, בעליו של מפעל ענק לייצור שינים תותבות בפילדלפיה ממנו התעשר מאד, ואחרי שהספיק לשרת גם בועד היהודי האמריקאי וגם בקונגרס היהודי האמריקאי, סמואל בלום עושה עלייה ומתיישב בתל אביב את הידע שלו הוא מיישם להקמת מפעל לתותבות בארץ, ואת ההון שהביא ממכירת המפעל הוא משקיע בקרקעות לגאולת ישראל וכהשקעה שתניב פירות בעתיד. השקעה אחרת שלו, יותר תרומה, נחרטה בימי תל אביב – הקמת "אהל שם" כמרכז התרבותי של  תל אביב לטובת חברו הטוב – חיים נחמן ביאליק, לו הקדיש את אולם התרבות.
בשנת 1941 כשהוא כבן 81 נפטר סמואל בלום ונטמן בתל אביב.


עוד על סמואל בלום >>
 

איב מסנג לבית דווידוביץ נולדה באטלנטיק סיטי בשנת 1930. כשהייתה בת 4 ב 1934 המשפחה עלתה לארץ ישראל. במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהייתה בת 10, הופצצה ת"א על ידי מפציצים איטלקים שסירבו להפציץ את ירושלים כי זו עיר קדושה. ילד אחד נפגע מההפצצה, תושבי תל אביב נבהלו ושלחו את ילדיהם לירושלים. איידה, אמה של איב, לעומתם, שילמה כופר על מנת שיוכלו בתה ואחותה להישאר, מוגנות במרתף ביתם. איב שנאה את המרתף הטחוב ההוא, הוא גרם לה לחלות בברונכיט, שנשארה לא מטופלת והתפתחה לקרב של כל החיים עם אַסְתְמָה.

בשנים 1945 – 1946, עם תום מלחמת העולם השנייה, חיה שנה בערך בארצות הברית ובגיל 15 דיברה אנגלית שוטפת, אך לא ידעה לקרוא ולכתוב בשפה. בעצת חברתה של אמה לקחה כמה קורסים באוניברסיטת טמפל כדי לבנות את נקודות הזכות שלה. היא הקשיבה להרצאות באנגלית וכתבה אותן בעברית.

אד כהן היה מוזיקאי אמריקני ששירת ב"מופע המלחמה" של כוחות בעלות הברית בפלסטין במלחמת העולם השנייה. הוריה של איב פתחו את ביתם בפניו והוא היה מתאמן בפסנתר בסלון שלהם. הוריו היו אמידים מאוד, משפחה עוצמתית בצפון קרוליינה, ואמו הייתה כל כך אסירת תודה כששמעה שהם בארצות הברית, עד שהציעה לאיידה ואיב להגיע לקרולינה, לפגישה עם דיקן הנשים במִכלָלָה, שקיבל אותה ללימודים למרות שלא הייתה בוגרת רשמית אפילו של בית ספר יסודי.

איב שנאה את הדרום אבל אהבה את המורים שלה. כעבור שנה וחצי היא שבה לביתה בתל אביב, הצטרפה להגנה, ובימי מלחמת העצמאות שירתה במח"ל, עזרה בסידורי לינה וארוחות עבור מתנדבי חו"ל, ובסופו של דבר הוצבה במרפאה הרפואית באזור חיל האוויר. באותו זמן בערך, ב 1948, בבר תל אביבי של שנות החמישים, היא פוגשת את הגבר של חייה, ועד שעולה הבוקר הוא כבר כורע ברך כג'נטלמן אמריקאי כובש לב ומציע לה נישואין. ככה נראית אהבה ממבט ראשון. 
 

אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהישוב בארץ מבין שימי המנד"ט הבריטי הולכים ותמים, נוצר הצורך בהקמת צבא מקצועי שיוכל להתמודד עם צבאות ערב שכבר צרו על הגבולות. הדרך היחידה לעשות זאת היא פנייה אל לוחמים מנוסים מקרב יהודי התפוצות, במיוחד טייסים, לבוא ולסייע למדינת ישראל בשעתה הקשה. שליחי גיוס נשלחים לכול עבר, ודרך הקהילות היהודיות מגיעים אל טייסים יהודים למודי קרבות מלחמת העולם השניה, ומציעים להם ג'וב – להיות במח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, כחלק מהצבא היהודי שמוקם בארץ ישראל אחרי אלפים שנות.

רוב 3000 מתנדבי מח"ל היה אנגלוסקסי, והשפה השלטת בחיל האוויר, כשרק הוקם, הייתה האנגלית שהביאו איתם מהבית. רוב המתנדבים היו יהודים, והקשר בינם לבין המדינה שבדרך היה ברור, אך היו גם אחרים, "חסידי גוים" כפי שנקראו אז, שלא היו יהודים כלל, אך התגייסו למח"ל ובאו לטוס עבור המדינה הצעירה שאך נולדה. אחד מהם היה טריג ג'והאנס מסנג, הגבר שפגשה איב באותו לילה קסום בבר של בית מלון תל אביבי שבסופו הציע לה נישואין.

טריג נולד בשיקגו, אילינוי, לאם דנית ואב נורווגי בשנת 1923, בעיצומו של "השפל הגדול". בכתבים שהותיר אחריו הוא מספר ששרד את השפל בכושר טוב, ועם ניסיון מעשי רב. הוא לימד את צאצאיו שזה לא משנה מה אנשים משלמים לך, אם אתה לוקח את העבודה אתה עושה הכי טוב שלך. בתיכון הוא רץ למרחקים בינונים וב"חוצה ארץ" וריכז את צוות המסלול של אוניברסיטת אילינוי.

את מלחמת העולם השנייה עשה כטייס בחיל האוויר האמריקאי. הוא טס ב- ETO ובאוקיאנוס השקט. סוגי המטוסים העיקריים שלו היו B26, B25 ו- A26 והוא שימש כמנהיג קבוצת גיבוש. דרגתו הסופית הייתה הקפטן.

הוא למד כתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה אחרי המלחמה כשמגייס ההגנה ניגש אליו. בהגנה הייתה רשימת ותיקי מלחמת העולם השנייה שאותם כינו 'חסידי גויים', ואיכשהו מצא שמו של טריג דרכו לרשימה ההיא. הוא הסכים לעזור. הוא נקלט בחיל האוויר הישראלי (מח"ל ואחר כך צבא הקבע) כמפקד טייסת בדרגת רב סרן.

כאן המקום לשוב אל אותו בר בבית מלון תל אביבי בו נפגשו טריג ואיב לראשונה מתי שהוא בימי המלחמה. בלילה הוא אמנם ביקש את ידה, אך בבוקר נעלם, ואיב חשבה שהוא נעלם לתמיד, כי אמר לה שהפרח האהוב עליו היה פרח ההיביסקוס, ואלו פורחים ליום אחד בלבד. ואז שמעה דיווח על טייס סקנדינבי שנהרג, נכנס למדחף ברומא, והייתה משוכנעת שזה הוא, עד שקיבלה ממנו מברק בו נכתב "הדיווחים על מותי היו מוגזמים מאוד". זמן קצר לאחר שחזר התגייר (החלק הכואב ביותר היה כרוך במילה - ללא הרדמה) והתחתן עם איב, היא חווה.

בהמשך, כשדני בכורם היה עדיין פעוט, עשה הזוג מסנג שנתיים וחצי באנגליה. בימים ההם לא היו טיסות ישירות מישראל לניו יורק משום שלמטוסים לא הייתה את יכולת הדלק. היה צורך לעשות עצירה באנגליה, טריג היה בצוותים שהוצבו בלונדון שעשו את הטיסה הטרנס-אטלנטית מלונדון לניו יורק, כטייס משותף (המטוס היה שייך לקבוצת כוכבים).

בניגוד לבעלה סבלה איב מסנג מחרדת טיסה קשה, אך באותן שנים שעשו באנגליה הצליח בעלה האוהב לשכנע אותה לקחת שיעורי טיסה. היא עשתה זאת, וקיבלה רישיון לטוס על המסלול על סטירמן צהוב. לבתה היא סיפרה שהדבר שהכי לא אהבה היה הלופ-דה-לופ בבחינת הסולו שלה, כי כל הלכלוך מרצפת תא הטייס עף לפניה.

טריג היה חובב ספרים מושבע והרבה לקרוא - ספרות, היסטוריה, דרמה, תרבויות פרימיטיביות, מיתולוגיה ואורניתולוגיה. הוא למד ארכיאולוגיה והתלהב כשהגיעה העת לצאת לחפירות. הוא גם אהב לצאת לשדות עם המשקפת שלו, לבדוק את הציפור "שלו" בכדי לאשר ראייה נדירה.

הרבה אחר כך, איידה ואיב שיתפו פעולה בכתיבת מחזה על המלך שאול בו הן ראו דמות טרגית.
טריג ואיב למדו תסריטאות עם מורטן פרקר, הקנדי הגדול, במאי תיעודי, ואפילו כתבו יחד כמה תסריטים.
אחרי שעזב את חיל האוויר היה טריג טייס מבחן בבדק, אז טייס / שותף באל-על ומראשוני הטייסים בארקיע כשנוסדה.
 
על חייו הוא כתב:
'זר אני, זר איפה שאני נמצא,
זר לי.
בבית איפה שאני, ולעולם לא בבית ... '
 
Trygve J. Maseng

My mother died on the last day of August in 1981. She didn’t care much for conformity nor did she spend any time worrying about what people thought of her. In a place that was stiff, judgmental and hostile to anything that was different, my mother didn't miss an opportunity to show people what she thought of their narrow minded, provincial existences. She did it with style and a sense of individuality that still make me laugh. When I was a kid I was so desperate to belong to that dreadful place, I often felt embarrassed by my mother. Now, there is not a day that goes by where I am not grateful for her courage and her extraordinary presence. She was fallible, incredibly difficult to live with and amazingly easy to hang out with. She drank too much and never missed an opportunity to tell me that I was beautiful. That angered me because outside our home everyone told me the exact opposite. Why is it that we always think the negative is the truth and the positive is a lie designed to make us feel better?

A couple of things my parents told me that have stuck with me:
 
*If you take a job, I don't care how little you're getting paid-you do your best!

*A car is designed to take you from point A to point B. It's not a status symbol!

*If you need a status symbol, we've failed.

*Stay away from Vegas, it's haunted by spirits of angry dead young women!

I didn't look anything like my mother who had black curly hair. I came out of her with white hair and green eyes, looking very much like my Scandinavian father. She loved that but she also feared it because I was so different from her. There was much frustration and miscommunication because of our differences. Today, when people tell me that I remind them of my mother, I have to laugh. Too bad she's not around to hear that.

After she died, I spent a little time with a dear friend of my mother’s who was close to her for many years and then drifted away. The sting of her sorrow has never left me.

‘Who will argue with me about King Lear now?’

Eve hated mother’s day. The idea that some commercial entity could dictate when you were supposed to celebrate motherhood appalled her. My mother was unfiltered, temperamental, brutally honest, funny, exhausting, loving, angry and brilliant.

With a lot of luck, time can be a wonderful companion. Judgment, rage and disappointment dissipate and as your vision gets clearer, the gifts your parents left you with come into focus. The privilege of being raised by parents who didn’t have a bigoted bone in their bodies was profound.

Lacy was a Marine stationed at the American embassy in Tel Aviv. Always a vibrant and exciting city, among the many attractions it offered English speaking folk was the Cock’s Tail bar on Dizengoff, an unassuming establishment owned and dominated by Bob & Bernie Jacobson, a boisterous and fascinating American couple. (One could tell their state of inebriation by the pitch and volume of their raucous laughter).

The door to the bar had a two-way mirror, a source of endless amusement to the patrons inside. Standing in front of that mirror in 1970’s Israel, the 6.3 African American Marine cut an impressive figure that commanded attention. He opened the door, stepped inside and adjusted his eyes to the smoky scene. “Your parents were sitting at a table and before I could take another step, Eve got up, walked right up to me and said ‘you’re with us’. She took my hand, guided me over to your dad and opened the door to the rest of my life.”

As the years passed Lacy traveled quite a bit, returned for another stint in Israel and eventually settled in San Jose. He got a degree in Archeology from Stanford, became a fire fighter and ended up serving as the Fire Marshal in San Jose. He’s been an older brother to my brother and me and has loved us unconditionally through thick and thin. I can’t imagine life without him, and whenever we speak, the conversation inevitably ends up wandering down the path over to my parents’ door and my unique, extraordinary mother.

I love you Eve. I miss you every day since the day you died.

Karen

עדות זיכרון מתוך דף הפייסבוק "23 אקספרס" 4.7.2020

Uri Agmon -"ליל שישי, אני מחכה לטרמפ ליד ה״פיל״. לקראת 03:00 נעצרת וספה עם סירה. היא נוהגת והוא בסירה. אני מתישב מאחוריה ואוחז כמותניה כפי שהצטוותי. הרוח שורקת והוא שר בקולי קולות בשפה זרה כנראה דנית ובקבוק בידו... חמודים"

קארן מסנג, 1956
קארן מסנג, כאחיה הגדול דני, שבה לארץ מכורתה ארצות הברית ועשתה בה דרך מקצועית ואישית מרשימה שהפכה אותה למורה ומנטורית נחשבת לליהוק שחקנים בתעשיית הפרסומות האמריקאית, הנה כאן דף המתאר את דרכה המקצועית.

Karen Maseng began her career as an actress in Los Angeles where she co-produced and played the role of May in Eastern Standard alongside Bryan Cranston.
While acting, she met Melissa Martin on the set of a commercial they both starred in. Melissa went on to become one of LA's top casting directors. Impressed with Karen’s deep love of the acting process, she brought her in to run camera and direct actors in the casting sessions.

Karen formed her own boutique casting company, Pogo Casting, catering to discerning clients who demanded a casting director who was deeply involved in every aspect of the casting process. Her commercials and promos have spanned companies from Best Buy to Comedy Central to Dunkin Donuts.
Her knowledge and experience gained from years of auditioning talent for prominent directors including Alejandro G. Iñárritu (Director of Birdman and The Revenant), Valerie Faris and Jonathan Dayton (Directors of Little Miss Sunshine and Battle of the Sexes), and Andrew Douglas (Director of The Amityville Horror and Netflix's Mindhunter) have made her a casting director actors and clients alike truly trust.
 

דני מסנג. האח הבכור, 1950
זמר, יוצר, ומנהל קהילה.

האתר הרשמי של דני מסנג >>

בסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב היוצר והזמר דני מסנג לזמר פופולארי בארץ ולאחת ההבטחות המוזיקליות הגדולות בפופ-רוק הישראלי. בשלב מסוים, כשהוא בשיא תהילתו המקומית, החליט מסנג לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בארה"ב בכדי לחזור לאנונימיות ולהתחיל את חייו המקצועיים והאישיים "מחדש". "כשאתה מגיע למצב שכולם מכירים אותך ואתה 'כוכב', ובכל זאת אתה מאבד את עצמך ואת מי שאתה, זה לא משהו שהייתי יכול לחיות איתו בשקט", מספר מסנג, "לכן רציתי לעבור לארה"ב בכדי לחזור לאלמוניות, בכדי שלא יזהו אותי ושאחזור למצוא את הזהות שלי".

דני נולד בתל אביב בשנת 1950 וגדל בשכונת צהלה. סבו, הרב הקונסרבטיבי ד"ר שלום צבי דוידוביץ היה בעל ההשפעה הגדולה עליו בנושא היהדות, כדבריו. "הוריי אמנם לא היו דתיים מאד, אבל סבי נהג מדי שבוע לשבת איתי וללמד אותי יהדות ולמעשה ממנו ספגתי את כל האהבה והידע בנושא הזה. הייתה לו השפעה עצומה עליי ועל גיבוש הישות האמנותית שלי", הוא מספר.

בנעוריו החל מסנג להופיע ולשיר ובגיל 15 זכה לחשיפה המשמעותית הראשונה. "כבר כנער נמשכתי לבמה. למדתי בבית ספר 'רננים' ואפילו הייתה תקופה קצרה שהיה לי צמד עם חברי לספסל הלימודים, יגאל בשארי (בשן). בשנת 1965 השתתפתי בתכנית 'תשואות ראשונות', תכנית הרדיו הפופולארית באותן שנים וזו הייתה חשיפה של 100 אחוז רייטינג באותה תקופה", נזכר, "זה פתח לי את הדלת הראשונה לעולם הבידור".

עוד בטרם גיוסו לצבא, החל מסנג להתערות בסצנת המוזיקה המקומית: הוא השתתף  במופע "בשבילי בשבילך" משירי יורם טהר לב, הקליט קאבר ל"את הרוח" (שיר שביצע במקור אבי טולדנו בפסטיבל הזמר) ובשנת 1970 הצטרף לשלישייה מוזיקלית חדשה: "שלישית לימוני הדבש" (יחד עם הזמרים משה הלל ואפי וייס). השלישיה התפרסמה בשל להיטים כמו "התור שלנו לאהוב הגיע", "מי ההולך" ו"רמזורים".

"הופענו מספר הופעות שזכו להצלחה אבל באותה תקופה התגייסתי לצבא וזה נגמר", מסביר, "באותה שנה השתתפתי גם בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר 'אהובתי אהובתי' ובמופע 'הלוך הלכה החבריא' (מופע שירים רוסיים בלבוש עברי) ואז מצאתי את עצמי שוב בשלישיה – 'הצירוף המקרי'". אל שלישית הצירוף המקרי שכללה מלבד מסנג גם את צילה דגן ויאיר קלינגר, הגיע לאחר שהוזמן להשתתף במופע "ייאוש יושב על ספסל" (ערב משירי ז'אק פרוור) ולאור ההרמוניות הווקאליות הנהדרות שגילו חברי השלישיה, הם החליטו לעשות זאת "רשמית" והקליטו להיטים כ"בלדה ללוח השנה" ו"רוזה מרציפן".

לאורך שנות ה-70 השתתף מסנג בלא מעט הפקות בולטות בארץ בהן: צוות המופע "איש חסיד היה" בארה"ב, סרט הטלוויזיה – "הרופא הקטן מרחוב החבשים", תכניות רדיו שונות, במופע "תפוח הזהב" וכמחליפו של השחקן מוטי ברקן ב"פרפרים הם חופשיים".

בשנת 1974 החל לעבוד על אלבום הבכורה שלו – "דני מסנג – אלבום ראשון" שהפך להצלחה היסטרית וכלל קלאסיקות בהן: "אנחנו", "אנו ניפגש", "דוידוביץ'", "הלילה הזה" ושירים מתורגמים לעברית של בוב דילן, אותו פגש דני בניו יורק במהלך הופעתו בברודווי ("זה היה רעיון של המנהל שלי, שלמה צח, להקליט את שירי דילן בעברית בעקבות תכנית הרדיו בה השתתפתי – 'פגישה מחודשת'").  התקליט יצא בשנת 1975 ומסנג הפך לסופרסטאר. "זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית", משחזר, "התקליט היה נהדר והשתתפו בו מיטב היוצרים כמו מתי כספי, אפרים שמיר, שלמה גרוניך, אהוד מנור וכל זה יצר אלבום קונספט שהתאים בדיוק לגוון קולי. כמובן שהאלבום כלל גם שירים מקוריים משל עצמי".

ואז, בשנת 1976, החליט מסנג לעזוב את ההצלחה בארץ ולהעתיק מגוריו לארה"ב. "הייתה לי אזרחות מלכתחילה וגם ידעתי אנגלית על בוריה מהוריי אז היה לי קל להתאקלם". למרות שעבר, שמר מסנג על קשר הדוק עם היהדות והיצירה הישראלית. הוא השתתף במסעי פסטיבל הזמר החסידי בארה"ב, השתתף במופע הפולקלוריסטי – HERE IS ISRAEL, הוסיף לכתוב, להלחין, לשחק בתאטרון  (Wasting Time With Harry  Davidowitz)  הצגת יחיד שרצה בארה״ב, קנדה, ואירופה במשך 11 שנים.

בטלוויזיה Law And Order, One Life To Live, Prince Street, Deadline)) ביים סרטים, מחזות, והקליט יותר מ-8 אלבומים בעלי נופך יהודי-ישראלי.

כיום ממשיך מסנג לפעול בתחום המוזיקה ואף סיים בימים אלה לכתוב ספר יהדות חדש עם פרספקטיבה אישית. הוא נשוי טרי ואב לשלושה בנים: כרמל, יהונתן, וירדן ומנהל קהילה יהודית משלו.

(מתוך כתבתו של דודי פטימר ב"מעריב תרבות ומוזיקה" 2018)

לינקים נוספים לדני מסנג:

דני מסנג ביוטיוב >>

דני מסנג ויקיפדיה >>