הידיד שבגד
מתוך "שישה ידידים ואחד שבגד" פגישות עם אנשים מיוחדים מאת יהודה בן דוד, הוצאה עצמית. יולי 1999

(פורסם לראשונה  כפוסט בדף 23 אקספרס, מתי שהוא בקיץ.)

בימים של שרב כבד, כמו זה שנפל עלינו כעת, אין כוח לכתוב, וזו הזדמנות מצוינת להתרווח על ספה מול מזגן תקין ולעיין בכמה מהספרים שנערמו בתקופה האחרונה על מדף ה"בלתי קרואים עדיין". אחד מהם, שנושא את השם "שישה ידידים ואחד שבגד" נכתב על ידי איש מיוחד שזכיתי להכיר כילד ונער – יהודה בן דוד, איש משרד החוץ, אבא של רפי רמי ונורית, בעלה של סימון ושל פג'ו 404 חדישה, פאר התעשייה הצרפתית דאז. האיש רב הפעלים, בעל המראה הצרפתי האינטלקטואלי, מילא שורה של תפקידים מרכזיים במשרד החוץ, חלקם סודיים, חלקם בעלי אופי דיפלומטי, כשמשפחתו מלווה אותו בכול ההצבות מחדש שקיבל, - צרפת, סנגל, מאלי, זו רק תחילת הרשימה.

את פגישותיו והרפתקאותיו כאיש משרד החוץ/המוסד תיעד יהודה בן דוד בסיפורים שכתב מן הסתם עדיין בכתב יד. איני זוכר מכונת כתיבה בחדר העבודה שלו, בבית ברחוב בת יפתח שבו נהגנו להתגודד בימים שהיה באחד ממסעותיו בחו"ל. זה היה החדר עם הפטיפון והתקליטים הצרפתיים שהביאה אתה משפחת בן דוד ממסעותיה, והוא שימש לנו, הילדים, כמן מועדון. בחדר זה כנראה כתב יהודה בן דוד את ספריו, בהם תיעד את חייו המופלאים. ספרים שעסקו בפלוגות הלילה של ווינגיט בהם נטל חלק בצעירותו, עד לספרים על פגישות חשאיות עם אויבי המדינה ושל כאלו שמכרו לה מידע תמורת טובות הנאה פוליטיות או אחרות. בין המון הספרים שכתב האיש בחייו לכד את עיני דווקא זה שכותרתו רמזה על בגידה, אבל לא של מישהו שבגד עבורנו, אלא של מישהו שבגד בנו, "הידיד שבגד" נקרא הסיפור הקצר, ובן דוד מתאר את ההלם שהיכה בו עם היוודע דבר הבגידה כבר בתחילת הסיפור:

(מתוך הסיפור)

"הידיעה נחתה עלי בהלם ממש, מרגל? בישראל? הרי שזה לא יתכן! "מרגל" ו"ישראלי" הן שתי מילים שאינן מתקשרות יחד כלל. אדם שאינו נאמן למדינה? עד אותו רגע לא הבנתי עד כמה המדינה קדושה לי, עד כמה המילה "בגידה" אינה קיימת בלקסיקון הפרטי שלי, ולמעשה, בלקסיקון של כול אחד מאתנו. ומי הוא אותו בוגד? האיש שביקר בביתנו לא פעם ולא פעמיים, האיש שניהל עמי שיחות אישיות, החמיא לאשתי, צחק מבדיחותיי וגרם לי הנאה בדברי השנינה שלו. הטחתי את המברק בשולחן, התחושה שהכתה בי בכול כוחה הייתה אכזבה עצומה, מרה, נוקבת".

"הידיד" היה כמובן ישראל בר, המרגל הסובייטי הבכיר ביותר שנתפס בישראל אי פעם. האיש שהגיע לישראל בשלהי 1938 כפליט שנמלט מאירופה והצליח לפלס איכשהו את דרכו עד לצמרת המדינה של אז, וליטול חלק בישיבות הסודיות ביותר תוך שהוא מזגזג ממפ"ם הקומונסטית מדי אל מפא"י השלטת, ואל בן גוריון, שהטיל עליו לכתוב את תולדות מלחמת העצמאות, בר נחשב באותם ימים כאיש סודו, ולשכתו בקריה גבלה בלשכת בן גוריון. הרוסים לא היו מעולם יותר בעניינים החשאיים של מדינת ישראל הצעירה כפי שהיו באותם ימים. 

בר, כפי שמעיד גם ידידו לשעבר יהודה בן דוד, היה עוף מוזר מלכתחילה, ולמרות שהתהדר בניסיון קרבי עשיר שהביא איתו משנותיו באירופה שוב ושוב כשל במבחנים הקרביים אליהם נדרש. מספרים שנכשל במבחן במתקן האימונים של פלוגות השדה (לטפס על הכרמל עם סמל מנוסה שקבע את קצב הטיפוס המהיר) למרות הכישלון שלו בטיפוס אל ההר נשלח לקורס מ"כים בדליה שליד מה שנקרא ג'וערה, וגם שם התגלה ככישלון מוחלט בניווט למשל. לילה שלם הלכה פלוגה שלמה בעקבותיו של בר במטרה להגיע אל ג'וערה ואת ג'וערה לא מצאה. בויקיפדיה יש תמונה של בר עם משה דיין, אך גם משה דיין ציין בלעג כי הבחין שבר אינו יודע אפילו לאחוז רובה והביע תמיהה כיצד יכול היה להיות בר לוחם וקולונל במלחמת ספרד כפי שהעיד ברזומה שהביא אתו.

אך כולם חכמים בדיעבד, כפי שמעיד על עצמו גם יהודה בן דוד שליווה את ישראל בר לאורך כול הקריירה הצבאית והפוליטית שלו בהמשך. למעשה כפי שמעיד בן יהודה, האיש הפך ידיד ובן בית בביתם, ברחוב בת יפתח 14 בצהלה של פעם. בתיאור אופייני לו הוא מתווה את מסכת היחסים שנוצרה בינו לבין בר -

(מתוך הסיפור) 

.."התיידדנו מאד, לא פעם באתי עם אשתי הצעירה סימון לבקרו ברחוב ברנדיס 42 גם הוא וגם רבקה (אשתו של בר) הגיעו אלינו. מכוער ואדיב הוא היה מביא לסימון זר פרחים נהדרים, מקשט את ביתנו ושובה את ליבה. "איפה עוד בישראל תמצא מישהו עם נימוסים כשלו?" הייתה מתמוגגת אף שלא חיבבה אותו. הוא היה איש שיחה מעניין ביותר, סיפוריו נותרו מרתקים וידיעותיו מעוררות הערצה"

פרט להיותו סוכן סובייטי היה בר היסטוריון צבאי והיסטוריוגרף מבריק, ונחשב למי שקיבע למעשה בתודעה את האופן בו רואה המחקר כיום את המלחמה מאמרו המפורסם "פרקים למהלכים האופרטיביים של מלחמת השחרור" נחשב למאמר שהתחיל את הכתיבה ההיסטוריוגראפית על מלחמת השחרור. תוך כדי שעשה את דרכו אל הצמרת והתארח בבית משפחת בן דוד מדי פעם, הספיק האיש לכתוב עוד שני ספרים ("המבנה של הצבא החדיש" שהתפרסם כבר בשנת 1942, ו"במעגל בעיות הביטחון" שהתפרסם ב 1957. באותה שנה גם הוציא דרך הוצאת לדורי אלבום "תולדות צה"ל 10 שנות עצמאות.) אפשר להגיד המון דברים על האיש שכונה בפלמ"ח "פיפקה" על שום המקטרת שלא משה מפיו, אבל הוא היה משקיען, ובהפוך על הפוך גם סייע לאלו שאחריהם ריגל.

נוצר כאן מצב מוזר, בו הכותב (אני) כותב על כותב (יהודה בן דוד) שכותב גם הוא על כותב (ישראל בר הבוגדני) ואיני רואה דרך להשתחרר מהסבך הזה אלא בעזרת מי ששם קץ לחגיגת הריגול של בר, תושב אחר של השכונה, איש רחוב השושנים שהיה באותם ימים "הממונה על שירותי הביטחון" דהיינו ראש המוסד והשב"כ גם יחד. לאיש הזה קראו איסר הראל, והוא לא בטח בבר זמן רב, ולא רק בסתר. בר הוזמן לחקירות אצלו במשרד, ובשיאן אף אסר עליו איסר לצאת מישראל. אחר מעקב ממושך הצליחו אנשיו של איסר לתפוס את בר על חם, בתחילת 1961 כשנפגש בכנסיה באבו כביר עם מפעילו הסובייטי. הוא נאסר אך פרשת הריגול נותרה עלומה כדי לא להסיט את תשומת הלב הלאומית ממשפט אייכמן שבדיוק החל. כמה חודשים אחר כך, כשתם עניין אייכמן (עוד מבצע של הקהילה השקטה של צהלה) התפוצצה פרשת הריגול והפכה לשיחת היום. מספרים כי אלפים המתינו ברחוב דיזינגוף למהדורה מיוחדת של "העולם הזה" בו הופיע סיפורו של בר כ"איש סודו של בן גוריון"

משפטו של ישראל בר נערך בבית המשפט המחוזי, מול הרכב שופטים בראשות השופט קנת. עונשו המקורי הועמד על 10 שנות מאסר, אך לאחר שערער בר על העונש הוחמר העונש ל 15 שנות מאסר. בקטעים האחרונים של סיפורו מתאר יהודה בן דוד את אחריתו של הידיד שבגד, ובחמלה שאינה ברורה מאליה הוא כותב:

(מתוך הסיפור)

"15 שנות מאסר גזר עליו בית המשפט העליון, 15 שנים שאותן נגזר עליו לעשות בתא קטן בכלא שאטה, ועמו רק מכונת הכתיבה שלו. ובכול זאת, כך כתב ברשימותיו, בפעם הראשונה הרגיש עצמו חופשי. אפילו החשש שתקף אותו כאן, החשש כי עלולים להרעילו לא היה שקול כנגד החופש שזכה לו. את האוכל קיבל לתאו, שם גידל חתול אשר זכה לטעום מכול דבר מאכל לפני בר עצמו. מדי בוקר היה יוצא לחצר ראשון, כבר בשעה שש, ואחרי שנים שלא העז לעשות זאת שב להצטלב. אחר כך היה אוכל את ארוחת הבוקר שלו ונותן פירורי לחם לציפורים. אלו ישבו על גבו ועל כתפיו, אינן סולדות מהיותו מרגל, אינן מתרחקות ממנו כשאר ידידיו-לשעבר. אחר כך היה שב לחדר, ובמשך כול היום היה כותב"

הספר שעליו עמל בר בתא הכלא שלו נקרא (לא פחות ולא יותר) "ביטחון ישראל – אתמול היום ומחר" והוא ניסה בו לטהר את שמו ולטעון שהודאתו הייתה שקרית. הספר אמנם ראה אור בהוצאתו של עמיקם גורביץ, אך ישראל בר עצמו לא זכה לראותו מודפס. הוא נפטר בתא הכלא שלו מהתקפת לב זמן מועט אחרי שסיים את כתיבתו. יהודה בן דוד מספר כי אפילו מניין לא היה בין המעטים שבאו ללוותו אלי קבר.