מתברר שבשנת 1951, כשנערכה ההגרלה על 526 הבתים שנבנו בשכונה החדשה לקציני קבע בצה"ל, (שעדיין לא נקראה "צהלה" שם שניתן לה מאוחר יותר על ידי יגאל ידין דווקא, ולא על ידי בן גוריון כפי שנהוג להניח) ניגשו להגרלה פרט לקציני צבא קבע מכהנים ואנשי הקהילה השקטה גם גופים או התאגדויות אחרים של בעלי זכויות, כיוצאי הצבא הבריטי למשל, או מה שנקרא בעגת הימים ההם פורשי צה"ל, - קצינים שלא חתמו קבע, ועוד קבוצות, חלקן ללא זיקה ישירה לצה"ל כמו הקבוצה המתכנה קבוצת טל, שאיכשהו נכנסה למכרז וזכתה, כי נראה שכולם זכו.
נראה שההיצע היה גדול מהביקוש. באותם ימים לא ממש הבינו את הקונספט "כפר קטן בתוך העיר", והמקום נחשב כחור בסוף העולם.
בין אלו שמילאו את הטפסים הנחוצים ושלשלו אותם אל תיבת ההגרלה היה גם היו גם שניים שגורלם נקשר לפני שנים ספורות זה בזה. האחד קצין נחשב בצה"ל והשני מישהו שהוא גזר עליו גזר דין מוות. בקשתו של המת הוגשה בשם אלמנתו, אישה שהפכה בעצמה סמל ומופת – הגברת לנה טוביאנסקי, "אשת הבוגד" משירו של נתן אלתרמן, שתיאר את מאבקה לטיהור בעלה רק שנתיים לפני כן.
היא זכתה בחלקה 39 ברחוב המצביאים, ועברה להתגורר בה עם בנה יעקב, ילד בגיל מצווה, ובנו היחיד של טוביאנסקי. אביו, מאיר טוביאנסקי, היה מהדמויות המוכרות במחוז ירושלים של ארגון ה"הגנה" וכבר בשנות ה-20 שירת כאלחוטן בצבא הבריטי, מאוחר יותר היה לקצין. פעם נתפס בסוריה שלגופו חומר נפץ אותו תכנן להבריח, ובעת המרד הערבי ישב שנה בכלא על הריגת ערבי.
לנה טוביאנסקי – "אשת הבוגד"
ב 1948, שישה שבועות לאחר הכרזת העצמאות, הוצא מאיר טוביאנסקי להורג באשמת בגידה. מלבד היותו באותה עת מפקד שדה התעופה בירושלים, הוא עבד גם כמנהל הצרכנים בחברת החשמל הירושלמית שנוהלה על ידי אנגלים. הבוס שלו ביקש ממנו בוקר אחד את רשימת הצרכנים שמקבלים חשמל גם כשלכל היתר יש הפסקה באספקה. לימים הסתבר שישנה חפיפה בין כתובות הצרכנים ברשימה לבין המקומות אותם הפציצו הירדנים. התעורר החשד שטוביאנסקי בגד. מרגע שנעצר בתל אביב ועד להוצאתו להורג עברו שלוש שעות וארבעים וחמש דקות בדיוק, בהן נחקר, נשפט והוצא להורג.
החוקרים, המאשימים, השופטים וגם אלה שביצעו את גזר הדין עשו זאת על דעת עצמם. על בסיס חשדות לא מוכחים הקימו באופן בלתי חוקי בכירי ש"י (שירות הידיעות) של צה"ל בית דין שדה. זה שפט אותו למוות וביצע את גזר הדין מיידית וללא זכות להגנה או לערעור מצדו של הנאשם. שלושת השופטים - דוד קרון, בנימין ג'יבלי ואברהם קדרון - וכן ראש ש"י איסר בארי, הסתירו את מעשיהם ממפקדו הישיר של טוביאנסקי, האלוף דוד שאלתיאל, מפקד ירושלים.
מאיר טוביאנסקי 1904-1948
השלט בבית הקשתות בקיבוץ הראל מספר את סיפורו של טוביאנסקי
בבית נותרת אלמנה, לנה, וילד בן 11 יעקב (לימים יעקב בנטוב) שתהתה על העלמותו הלא מוסברת של בעלה. כשנודע לה על גורל בעלה היא יצאה למערכה. חמישה חודשים לאחר ההוצאה להורג פנתה במכתב נרגש לראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. וזה הורה לרמטכ"ל, יעקב דורי כי המקרה ייחקר. בסיום החקירה נוקה שמו של טובינסקי.
התברר כי הפגישה בה הועבר כנטען המידע לאנגלים, נערכה כבר אחרי שבוצעו ההפגזות על המבנים האסטרטגיים ובזמן ההפוגה. הפרשה התפוצצה, עצמותיו של טובאנסקי הוצאו מהמקום בו נטמנו, באתר ההוצאה להורג בקיבוץ הראל, והועברו בטכס צבאי מלא אל חלקת תש"ח בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בן גוריון הוציא הכרזה רשמית שטובאנסקי לא בגד. ולנה טוביאנסקי, שלא ויתרה עד שהוציאה את הצדק אל האור הפכה להיות גיבורת השיר המצמרר "אשת הבוגד" שפרסם בעקבות הפרשה נתן אלתרמן ב"טור השביעי"
"אז יצאה מול כולנו אישה המומה
ותכרז מלחמה...ותסיימנה!
אם ישנו אות תודה על שירות לאומה
אין ראוי לו יותר ממנה!!"
לא ברור אם הזכייה בבית בצהלה הייתה מן אות תודה של המדינה לאותה אישה המומה שהייתה הראשונה להכריז מלחמה על המדינה בשל עיוות צדק, או שההחלטה לרכוש בית בשכונה הייתה כולה שלה, אך אם חשבה הגברת לנה טוביאנסקי שהגיעה אל הנחלה שנמנעה ממנה ומבעלה הרצוח בידי חבריו לנשק, נראה שהמציאות זימנה לעצמה צחוק נוסף על חשבונה ועל חשבון בנה, ילד בן שלוש עשרה שחוקר את עולמו החדש, ומגלה שבמרחק של כמה בתים ממנו, במעלה רחוב, מתגורר האיש שגזר עונש מוות מוטעה על אביו, ושגם הוא זכה באותה הגרלה בה השתתף אביו המת. הוא לא הלך לכלא, ולא נזרק מהשירות בשל אותה טעות, להיפך, הוא עוד עלה בסולם הדרגות ומעמדו רק התחזק.
אלו עובדות שאין עליהן עורערין, - במהלך השנים 52 לשנה בה שכר מהאלמנה את הבית ג'רי רנוב התגוררה לנה טובאנסקי מאה מטר מהאיש שהיה משלושת השופטים שדנו בלי סמכות את בעלה למוות.
המרחק בבתים – לא יותר משבעה, ממש שכנים. היא החזיקה מעמד כמה שנים ונעלמה, בנה, יעקב בנטוב, חנך לאחרונה גלעד לזכרו בקיבוץ הראל, מקום בו הוצא אביו להורג בפקודת מי שהיה שכנו לרחוב, בו אמר בכאב שיש מעגלים שלעולם אינם נסגרים.
אני חושב על הקטע הזה שבין בתי השניים, ברחוב המצביאים של אז, ומנסה לדמיין לעצמי מה היה היה עובר בראשו בכול פעם שחלף שם כילד, ואיך אפשר לסגור מעגלי-לופים שכאלה עכשיו, כשאתה כאלו כבר גדול.