פרידה מחבר (רוני שנן) ע״י אייל גרוסמן גושן
(על חברות ועל ילדי שליחים שיצאו ושבו לביתיהם ולחבריהם בצהלה) :

רונוש,
רותי חיפשה אותי הבוקר. זה היה סימן לא טוב. חשבתי שהיא מחפשת אותי להודיע שאמא שלך נפטרה. בשנים האחרונות, לעיתים היינו נפגשים אצלה בצהלה. האישה הנבונה, העדינה, עם המבטא האנגלוסקסי כבר לא ממש זכרה אותי. ילדת הקינדר טרנספורט, שסיפור חייה סיקרן אותי, חיבבתי אותה, הייתה לי שפה משותפת איתה, וגם עם אבא שלך, סאני יש לי זיכרונות נעימים שהיה חד לנו חידות היגיון בזו אחר זו ומתפעל כאשר הצלחנו לפצח. אבל למה רותי מתקשרת? למה אתה לא מודיע לי? סירבתי לחשוב על משהו אחר. בשורה רעה היא אמרה, רוני נהרג הבוקר בתאונת אופנוע. בום !!!
רגע, אל תלך,
אני מתגעגע לשיחות שלנו, למפגשים העמוקים שתוך כמה דקות היינו צוללים לדיבור עמוק אינטימי גם אחרי חודשים שלא התראינו. נהרגת על האופנוע כמה צפוי ובלתי נתפס כאחד. היית רוכב על, מקצוען ומיומן, לא יכול להיות שזה קרה לך. מצד שני, כל כך אפשרי שכך תסיים את חייך. זוכר את הסוזוקי שש מאות הצהוב, היית מגיע אלי לפריז מבריסל. בנסיעות גשומות וקרות. אוהב את המכניקה ואת הנהיגה. פעם הרכבת אותי וחלפנו בטעות במהירות גבוהה, בכביש רטוב, באור אדום על האופנוע בפריז בנס לא נפגענו. חשבתי תמיד שיש לך המון מזל ושאתה חתול עם שבע נשמות ושלא תפגע גם כשאתה עושה את הדברים המסוכנים שכל כך נמשכת אליהם. המון זיכרונות משותפים. מצחיקים, מביכים, חשבתי לכתוב מעט מזה לטובת הבנות והנכדה שיוכלו לקבל עוד הצצה על האיש המיוחד שהיית.

גרנו באותו רחוב, המצביאים, היינו באותה כיתה. הלכנו לאותם החוגים, שחיה , אומנות לחימה. אתה , כבר אז לקחת את הדברים עד הקצה, המשכת להתאמן בקארטה עד חגורה שחורה. ובשחייה הפכת לאלוף הארץ בשחיית גב. אולי זו היה חלק מהדרכים שלך להתמודד עם המוות הבלתי צפוי של אחיך הבכור מיקי המקסים, שהיה קצין שריון צעיר, ונהרג בתאונת דרכים בפולסווגן דבל קבינה, מאז אני שונא את הרכב הזה ונמנע מלנסוע בו. התקרבנו יותר כאשר עברנו בכתה ז' לגימנסיה הרצליה. היינו חוזרים בטרמפמים לצהלה. זה היה מרחב עצום לשטויות. בקבלות שבת בגימנסיה עטורות הטקס והחשיבות היינו נכנסים להתקפי צחוק היסטריים עד שהיו זורקים אותנו מהטקס. בדרך הביתה היינו עושים תחרויות דבליות וקופצים בחורף לבוץ של הירקון. מגיעים לחדר הקטן שלך בצהלה מקושט במטוסי נייר שבנית, ומשחקים ״ כדור סל ״ עם גרביים על קרניז הוילון המשמש כסל מאולתר לגרביים. בימי שישי היינו רואים ביחד עם חברים את הסרט הערבי ומדובבים אותו לעברית באונליין ומתפקעים מצחוק.

בכתה י' הצטרפת להוריך שיצאו בשליחות עבודתו של סאני לבלגיה. בכיתה יא' אני הגעתי בנסיבות דומות לפריז. היינו מבקרים אחד אצל השני, ישנים באותה מיטה, מדברים חצי לילה, מתבוננים בכפות הרגליים שלנו, מאנישים את אצבעות כף הרגל ורואים בכל אצבע אישיות משל עצמה וכמובן מתפקעים מצחוק. רוני קוקוני, חבר שלנו לשטויות, הלך מאתנו בגיל 19, נהרג מירי מחבלים במבצע ליטני. אהבנו אותו. ביום הזיכרון האחרון עשיתי רכיבת אופנים לובש חולצה לבנה ועליה באותיות שחורות שמו של רוני. כמובן שלחתי לך את התמונה . ועניתי לי קצרות: ״ מחווה יפה ״.

בצבא אתה הלכת לשייטת ואני לקורס טיס. זוכר כשביקרתי אותך ברמב״מ אחרי שחלית בדלקת ראות טיילתי איתך כשאתה ישוב בכיסא גלגלים. התרשמתי מהדרך הרגועה בה קיבלת את המחלה. אחרי המחלה כבר לא חזרת לשייטת ועברת ליחידה לאבטחת אישים. משם נסללה הדרך לעבודה במשרד. 
 

אני זוכר כשבאו לתשאל אותי עליך כממליץ בתהליכי המיון והתחקיר הביטחוני, הייתי אז טייס צעיר גר בדירה השכורה הראשונה ברמת השרון, ישבתי במטבח עם המתחקר ואמרתי: ״ הוא מתאים לכם כמו כפפה ליד, יש בו צרוף תכונות נדיר, הוא אוהב לקחת סיכון וללכת על הקצה, אבל נשען על יכולות פיזיות ומנטליות מעולות ומכיר היטב את הגבולות ויודע רק לגעת ולא לעבור ...״ באותה הזדמנות סיפרתי לו איך כשהיית מגיע אלי מבריסל לפריז אחרי רכיבה של כמה שעות, לעיתים בתנאי מזג אויר קשים. היית מתקלף מהמעיל והקסדה יוצא מחלון המטבח בקומה השישית ועובר על הקיר החיצוני לחדר שלי, מאתגר את עצמך בשווי משקל ואחיזה חזקה בזיזי הבניין. וכמובן מתגבר את עצמך בגל של אדרנלין. בפריז הכרת לראשונה את ענתקלה, חברת נעורי.
שנים מאוחר יותר, כשגרת עם רותי בבריסל חזר הקשר שלך עם ענת כאשר למדה שם משחק. היית הראשון להינשא. כרגיל עשית דברים תכליתי ועד הסוף. אחר כך התחילו הנסיעות הארוכות שהשאירו מרחב גדול לדמיון ובעיקר השאירו את רותי עם הבנות. התאים שתעשה דברים בדרכך, באינטנסיביות רבה. הפרידה שלך ושל רותי. אהבתך לנעמה. אהבתך לבנות שלך הגדולות והקטנות. הכל אינטנסיבי, בעוצמה.

רונוש, מאז ילדותינו, אנחנו בקשר, פוסעים בטיימליין של החיים. מכירים אחד אצל השני את ההורים והמשפחה של השנים הראשונות. כל השנים שמרנו על קשר. לא רציף. אבל תמיד בכל מפגש תוך רגעים קצרים היינו בשיחה עמוקה על דברים משמעותיים. כמעט ולא ידענו דברים אקוטאלים אחד על השני, אבל הכרנו את הנפשות אחד של השני. בשנים האחרונות השתמשנו בווטסאפ להחליף הגיגים. פתאום אחרי שחודשים לא דיברנו היית שולח לי שאלה: ״מה הגרסה החילונית של עבודת השם?״ ובלי להתבלבל הייתי מגיב בו ברגע מה שהיה עובר לי בראש: ״עזרה לזולת וטיולים בטבע״ באפריל האחרון שלחת תמונה שלך עם ניה, ללא מילים. הגבתי: ״סבא רוני ?״ ענית: ״חיובי״ שלחתי לך תמונה של רקפות מגבעת הברושים מהטבע שלי. ולפני שבועיים תוך כדי שיעור במיינדפולנס ובודהיזים צילמתי שקף ושלחתי לך: ״מכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת אתה יכול לשכוח את המלכודת. המילים קיימות עבור משמעות, משתפסת את המשמעות אתה יכול לשכוח את המילים. מי יתנני אדם ששכח את המילים, כדי שאוכל להחליף איתו מילה"..
רונוש , חבר יקר, אוהב אותך, מתגעגע, תהיה נצור בליבי, בלי מילים.